הרב ד"ר בני פרל
ראש הישיבה לאמנויות ולמדעים בר אילן וראש מסלול גברים לאמנות ותיאטרון במכללת אמונה
על התרנגול והתרנגולת שהחריבו את טור מלכא, העיר החשובה, ממעטים הדרשנים לדרוש. גם יצול העגלה שגרם להחרבת העיר ביתר לא נדרש. יותר פשוט לעסוק בסיפורם של קמצא ובר קמצא, שם המסר ברור ולצערנו תמיד רלוונטי. מול הסיפור הברור של קמצא, לא ברור מה רוצים חז"ל להשמיע לנו בשני הסיפורים האחרים שמוזכרים באותו משפט פותח לסוגיות החורבן.
הסיפור על התרנגול והתרנגולת, מתאר מנהג שכבר לא קיים בימינו, שבו מוציאים תרנגול ותרנגולת לפני חתן וכלה ואומרים להם: פרו ורבו כתרנגולים. והנה אירע שגדוד חיילים רומאים שלא הכיר את המנהג, חמד את בעלי הכנף ועורר את זעמם של היהודים שהחלו במלחמה נגדם. כך החל הטבח של טור מלכא, עיר שלפי הגמרא, הייתה עצומה בגדלה. כיוצא בזה סיפורו של האפריון לחתן וכלה שנעשה מעץ שנטעו בשעת לידתם, גם זה מנהג שנכחד. כאשר עברה במקום ביתו של הקיסר, נשבר יצול במרכבתה ומשרתיה השתמשו באותו עץ, התנפלו עליהם בני ביתר וכך נחרבה העיר.
מנהגים אלו מאופיינים באזוטריות ובכך שזכרם אבד וכבר אין נוהגים בהם. יתכן גם שהיו אלו מנהגים מקומיים בלבד. והנה, על מנהגים אלו בא חורבן גדול. מגמת חז"ל בסיפור הדברים הללו לא ברורה. בנוסף, קשה להבין מדוע הם עומדים בשורה אחת עם סיפור בר קמצא בעל המסרים החדים והברורים?
המחלוקת שתקפה אותנו כעת והמועקה הציבורית שהתפתחה, יצרה תופעות לוואי חשובות. החלו להיווצר קבוצות שיח קטנות אך רבות של חולקים. קבוצות אלו לא מנסות להגיע להסכמות אלא לתהות באופן ישיר ופתוח על מה שעומד לפניהן.
במסגרת תנועת 'אנשים אנחנו' שהקים מאיר שוורץ ועמותת "הקומה הישראלית הבאה" של מיה אוחנה מורנו, התנדבתי להנחות קבוצות מאתגרות במיוחד. באחד משלבי ההנחיה אני מבקש מהמשתפים לדמיין את עצמם כהיסטוריונים החיים בשנת 2323, שהתבקשו לנתח את הסיבה לקריסת מדינת היהודים. בדרך כלל מדובר בשלב שבו המשתתפים שבדרך כלל דנים בלהט, משתתקים לרגע, זהו שלב הפרספקטיבה. משום שבעוד שלוש מאות שנים, יהיה קשה להבין מה היה בצמצום עילת הסבירות או בסעיפים אחרים ברפורמה, שגרמו לפרק את אחת התופעות המפליאות בהיסטוריה האנושית; את התקומה של עם לאחר אלפי שנות גלות והפיכת חבל ארץ שומם לנס. צמצום הסבירות לא ייראה סיבה נאותה, בעיקר משום שמצב משפטי שמצמצם את הפרשנות של בית המשפט קיים בדמוקרטיות חזקות. מנקודת מבט של אדם בעוד שלוש מאות שנה, אף סעיף ברפורמה לא ייתן סיבה נאותה לפירוק המדינה המוצלחת הזו. התמיהה תגיע לשני צדדי המחלוקת, שכן גם המצב המשפטי הקיים אינו סיבה לפירוק המדינה ובהחלט ניתן לעצור את הרפורמות.
בפרספקטיבה של מאות שנים, התשובה תהיה מן הסתם, הטהרנות. אותו קוצו של יוד שמאפיין את השיח היהודי ישראלי. קוצו של יוד, בונה חומות בטון. אם אדם עסוק בדקדוק ודיוק עולמו, הוא לעולם לא יראה ולא יבין את זולתו. הלגיון הרומאי לא ביקש לפגוע באלו שחגגו את חתונתם, הוא ביקש לתקן עגלה או לאכול עוף, אבל את מי זה מעניין? כי רק אנחנו יודעים אל נכון את הכוונה של חיילי הלגיון. המנהג נפגע וצריך לצאת למלחמה. הסיפור על התרנגולות ויצול העגלה הם פיתוח ענוותנותו של זכריה בן אבקולס. וסיפורים אלו הם המשך של הביקורת על דרכו של זכריה.
כל עיסוק רוחני או דתי נצרך לשני קצוות, הממד הטוטאלי והממד הפרספקטיבי. אלו ממדים סותרים כי בפרספקטיבה רחבה הכל הופך להיות מתון ופחות טוטאלי, מאידך, ללא היבט טוטאלי, אנו נשארים עם חוויה דתית חיוורת. כדי לייצר המשכיות, יש צורך בשניהם. קטיעת ההמשכיות היא כאשר צד אחד מוביל.
זה הקו שמוביל בין ט' באב לט"ו באב. אחת הסיבות לקיומו של ט"ו באב הוא ההיתר לשבטים לבוא זה בזה. האירוע של בנות צלפחד יצר מצב שבו התורה ציוותה עליהן להינשא דווקא לבני השבט שלהן. הדרך להתיר זאת הייתה דיוק מהביטוי "זה הדבר". הדיון בגמרא (ב"ב קכ עמ' א-ב') מצביע על כך שמדובר בלימוד דחוק וקשה ולמרות זאת דחקה הגמרא והתירה לשבטים להתחתן אלו עם אלו. כי כאשר מדברים על מבנה של חברה ועם, מה שהיה נכון ברגע מסוים נראה שונה בפרספקטיבה רחבה. הדאגה שהנחלה תעבור משבט לשבט היא גדולה אבל במרחק של שנים הדאגה מפיצול עם ישראל גוברת. לא מדובר רק בעקרון ש"דברים שרואים מכאן לא רואים משם" אלא בביטול התשוקה לאובססיביות.
כיום אנו נמצאים במצב מסוכן, כל הצדדים במחלוקת מוכנים להחריב הכל בגלל זוטות שערכן כזוג תרנגולים. אין לצדדים יכולת לצאת מתוך עצמם. כל שבט נלחם על הנחלה שלו והנכונות היא להחריב הכל כדי להשיג את נחלת השבט. ט"ו באב מבקש מאיתנו להתגבר על ט' באב ולהתיר לשבטים לבוא זה בזה גם אם נחלת השבט עשויה להיפגע. כי אם לא יהיה עם, לא יהיה שבט, מי שמבקש להשיג את הכל לא יגיע לכלום ומי שמבקש רק את מה שאפשר, יקבל את מה שאפשר ולפעמים גם את מה שרצוי.
(עקב תשפ"ג)