נסים שכאלה – ירי למרכז הגוף ומחבל שמתפוצץ, אלו רק חלק מסיפורי הנסים המטורפים שהבאנו לכם

ח"כ גליק שרד ארבעה כדורים במרכז הגוף, על שי התפוצץ מחבל, הבית של דוד והודיה נשרף כליל, ענת נכנסה להריון כנגד כל הסיכויים, ואלוקים היה עם שרה בשואה. הנסים שאחרי נס החנוכה

ארבעה כדורים במרכז הגוף / ח"כ יהודה גליק

החל מאמצע שנת 2005 ניהלתי את מכון המקדש. נחשפתי ביתר שאת לחילול השם הנורא המתרחש מידי יום בהר הבית. מחד, יהודים מדירים רגליהם מן המקום ורק כ-1,000 יהודים עולים להר בשנה, ומאידך, גורמים אסלאמיים קיצוניים ביותר תופסים אחיזה במקום והופכים אותו למרכז עולמי לטרור. מדובר במקום שהקב"ה בחר לשכן שמו שם, מקום שאמור להוות מרכז עולמי לקריאה בשם ה' אחד ושמו אחד. כמה הפוך הדבר כאשר מהמקום יוצאות קריאות של הסתה לרצח יהודים ושנאה.

מציאות זאת גרמה לי להקים את הקרן למורשת הר הבית ולקרוא להגברת הנוכחות היהודית בהר, קריאות שעשו דרכן ללבבות יהודים רבים.

משטרת ישראל שלא הכירה תופעה בהיקף כזה של עלייה יהודית להר הבית נחרדה וקבעה שמדובר בסכנה של ממש ואף הגדירה אותי כ"איש המסוכן ביותר במזרח התיכון". גורמים ערבים אף הם השתכנעו כי אני הגורם המאיים ביותר על ניסיונם להפוך את המקום למרכז עולמי לטרור. בקצב הולך ומתגבר מידי יום נשלחו לעברי איומים ברצח והמשטרה הודיעה לי שיש איום על חיי.

איומים אלו לא גרמו לי להרפות אלא, אדרבה, הבנתי את החשיבות שבמהפכה. בין שאר הפעולות קבעתי לאמץ את ו' מרחשוון יום עליית הרמב"ם להר הבית כיום כינוס שנתי של פעילי הר הבית.

"עצר לידי אדם עם זקנקן שחור רכוב על אופנוע לבוש כולו שחור עם קסדה לבנה, פנה אליי ואמר: 'אני מצטער, אתה פוגע בי ואתה אויב של אל אקצה', ומטווח של 30 ס"מ ירה ארבעה כדורים למרכז גופי. הצלחתי לדדות כ-20 מטר עד שקרסתי והתמוטטתי"

בשנת תשע"ה 29/10/14 קיימנו כנס כזה במרכז מנחם בגין בירושלים תחת הכותרת "ישראל חוזרת להר הבית" בהשתתפות רבנים ואישי ציבור רבים. בסיומו של ערב משמעותי זה ולאחר שכל ציבור המשתתפים עזב את המקום יצאתי מהמרכז עמוס ציוד מהאירוע מלווה בשני חבריי שי מלכה ומוריה חלמיש וצעדתי אל עבר רעייתי יפי שהמתינה לי מחוץ למרכז ברכב. הכנסתי את הציוד לאחורי הרכב ופניתי לשוב להביא ערימה נוספת של ציוד.

לפתע עצר לידי אדם עם זקנקן שחור רכוב על אופנוע לבוש כולו שחור עם קסדה לבנה, פנה אליי ואמר: "אני מצטער, אתה פוגע בי ואתה אויב של אל אקצה", ומטווח של 30 ס"מ ירה ארבעה כדורים למרכז גופי.

שי ומוריה רצו אל עבר רחוב עמק רפאים בצעקות "פיגוע!" רעייתי הורתה לחברתה להזמין אמבולנס כי ירו ביהודה.

הצלחתי לדדות כ-20 מטר עד שקרסתי והתמוטטתי.

בינתיים, שי ומוריה שבו כששי מטפל בי ומוריה רצה אל עבר רעייתי. המשפט האחרון שאני זוכר משי ואותו לא אשכח כל ימיי: "הרב יהודה, אל תלך לנו אנחנו צריכים אותך".

לאחר מכן איבדתי את ההכרה.

תוך זמן קצר הגיעו נציגי "הצלה" ומד"א שפינו אותי למרכז הרפואי שערי צדק, לשם הוזעקו כל בני משפחתי כשהמטרה הדי ברורה היתה פרידה. הרופאים סברו כי סיכויי החלמתי קטנים למדיי.

מיליוני אנשים מרחבי העולם יהודים ושאינם יהודים, שהכירו אותי ושלא, מכל רחבי העולם, שפכו תפילות למען החלמתי. עברתי תשעה ניתוחים כולל כריתה של כמחצית מריאותיי, חלקי מעיים ועוד. לאחר עשרה ימים של תרדמת וחיבור למכונת הנשמה התעוררתי. לאחר יומיים נוספים הצלחתי לנשום בכוחות עצמי. חודש אשפוז ושלושה חודשי שיקום מלווים בטיפולים מסורים של מיטב אנשי הרפואה החזירו אותי לעמוד על הרגליים.

לרגע לא העליתי בדעתי להפסיק את פעילותי אך אפילו אני לא שיערתי כי תוך שנה וחצי מאותו ארוע אמצא עצמי משמש כחבר בכנסת ישראל.

יש לציין כי כוחות הביטחון עלו על עקבות המתנקש וחיסלו אותו על גג ביתו עוד באותו לילה. לשמחתי האירוע הגביר באופן משמעותי את המודעות לחשיבות העלייה להר הבית ובשנת תשע"ח עלו להר כ-30,000 יהודים כהלכה בקדושה ובטהרה.

איך זה מרגיש כשמתפוצץ עליך מחבל / שי אייגנר

"אין סיכוי, כל זה ולא איבדת הכרה? לא ייאמן..", דוגמה מהתגובות שאני מקבל כשאני מספר על הפציעה שלי, על הנס שהקב"ה עשה איתי.

התאריך: ד' ניסן התשס"א ,(28.4.01) יום אחרון לפני חופשת פסח.
המקום: תחנת הדלק שקרובה למחסום שליד קלקיליה.

"הגיע מישהו עם מעיל שחור, קצת מנופח, נעמד כמטר מולנו ואמר לנו במבטא ערבי כבד: "תגידו לי רק שניה משהו", וכעבור שניה – התפוצץ"

7:30 בבוקר, אני ו-6 חברים מחכים לאוטובוס ממוגן הירי שייקח אותנו לישיבת 'בני חיל' בקדומים. עמדתי באמצע, בין שני חברים, והשאר עמדו במקום אחר. הגיע מישהו עם מעיל שחור, קצת מנופח, נעמד כמטר מולנו ואמר לנו במבטא ערבי כבד: "תגידו לי רק שניה משהו", וכעבור שניה – התפוצץ.

עפתי כמה מטרים אחורה. כעבור כמה שניות נעמדתי בחזרה, היו לי צפצופים נוראיים באוזניים והראייה הייתה מטושטשת. הלכתי לאט בחזרה למקום בו עמדנו, התיישבתי על המדרכה והנחתי את יד ימין שלי בין הרגליים. לא הרגשתי אותה, רק ראיתי אותה מתנדנדת מתחת לכתף. התחלתי להרגיש קור. החולצה הלבנה והמכנס האפור שלי נצבעו באדום. כפות הידיים היו פצועות ברמה קשה מאוד. היה לי קושי לנשום אך לא הרגשתי שום כאב. בהמשך, הרופאים בבית החולים אמרו שהכאב היה כה חזק שהגוף פשוט הדחיק אותו.

הגיע אמבולנס ולקח אותי לבלינסון, שם עברתי ניתוח של 9 שעות במהלכו הופיעה התמונה המלאה בנוגע לפציעות שלי; יד ימין תלויה על העורק הראשי, שברים בכפות הידיים ושבר ביד שמאל, רסיס וחצי כפתור מהחולצה של המחבל חתכו לי את קנה הנשימה, מסמרים נצמדו לקרום הלב, רסיסים ומסמרים בידיים ובחזה ובבטן, שפצעו לי את הריאות וגרמו לדימומים פנימיים שגרמו ללחץ על מה שנשאר מהריאות. הרופאים הגדירו אותי 'פצוע אנוש על סף מוות'.

לאחר כשבוע שבו הייתי מורדם ומונשם בטיפול נמרץ, החלו להוריד לי את מינון חומרי ההרדמה. אחרי יומיים הודיעו לי ששני החברים שעמדו לידי (נפתלי לנצקרון ואלירן רוזנברג הי"ד) נרצחו.

כשאני עדיין לא יכול לעמוד וכשאני סובל מכאבים איומים כשאני מזיז את הידיים, עשינו את ליל הסדר בבית החולים.

הרופאים אמרו שאשאר בבית החולים עוד כמה חודשים. לא הייתי מוכן לקבל את זה והכרחתי את הגוף שלי לחזור לעצמו. התחלתי לשכנע את הרגליים שיתחילו לזוז, התעלמתי מהכאבים השורפים שהיו בידיים וכעבור יומיים נעמדתי לבד, ולמחרת כבר הקפצתי כדור עם הרגל. בניגוד גמור לציפיות הרופאים, בערב שביעי של פסח (כלומר- קצת פחות משבוע) חזרתי הביתה, אמנם עם שתי ידיים חבושות, אבל הביתה. המשכתי לעוד כמה ניתוחים ולריפוי בעיסוק ופיזיותרפיה במשך כמעט שנתיים.

היו לי הרבה סיבות להתאמץ להשתקם ולצאת מבית החולים כמה שיותר מהר. רציתי להוכיח לאויבים שהם לא ינצחו בקלות (או בכלל), לחזור לשגרה, להוכיח לעצמי שאני מסוגל לעבור את זה, ואת כל זה, ביחד עם הומור שחור, ליוותה ברקע האמונה שאם הקב"ה הפיל עלי פצצה (תרתי משמע) אני בטוח מסוגל להתמודד איתה.

אין יום בו אני לא חושב על הפיגוע. כל הזמן יש לי מחשבות שאולי הייתי יכול להציל את החברים. אומרים שלוקחים את הטובים ביותר, אז איך ולמה אני נשארתי? אני לא מספיק טוב? כנראה שהקב"ה סימן לי שאני צריך להשתפר. מאז אני מנסה להשתפר ולעשות כמה שיותר למען הכלל. אני מתנדב בקהילה אצלנו בישוב, מתנדב כחובש במד"א וביחידת החילוץ של המשטרה ועוד. היום, ב"ה, אני נשוי ואבא לשלושה בנים ולבת אחת, עובד בחקלאות, גר במשכיות שבבקעת הירדן – עם הפנים קדימה.

שיישרף לך הבית / דוד גולן

איך אפשר לתאר את התחושה כשביתך נשרף ולא נותר לך מאום ?קשה עוד יותר לתאר את תחושת החיים החדשים שניתנו לך ולמשפחתך במתנה מבלי להבין בכלל איך זכינו לכך. ערב בדיקת חמץ, פסח תשע"ז. אשתי, הודיה, מקרצפת את הבית עד ליסוד ואני שכוב במיטה חולה ומנוטרל לחלוטין. חברים מתעקשים שנצא איתם לאכול. במצב שלנו לא היה סיכוי שנצא, אבל ההתעקשות שלהם הייתה גדולה באופן מיוחד, וכך, בשעה 22:00 עם ארסנל של כדורי הרגעה ובתשישות גדולה יצאנו מהבית. (אלוקים כנראה ידע למה).

"בשעה 24:30, צלצל הטלפון ומעבר לקו השכנה ששאלה בבהלה היכן אנחנו, מכיוון שעולה עשן שחור וסמיך מהדירה שלנו. הדירה השרופה נראתה כמו מתוך סרט רע"

בדרכנו חזרה, בשעה 24:30, צלצל הטלפון ומעבר לקו השכנה ששאלה בבהלה היכן אנחנו, מכיוון שעולה עשן שחור וסמיך מהדירה שלנו.
רצנו לבית כשדמעות מציפות את עינינו נוכח העובדה שג'ולי, הכלבה האהובה שלנו, נמצאת בתוכו. בתוך הלחץ אמרנו בכוונה את "מזמור לתודה".
הגענו לרחוב שלנו שכבר התמלא בניידות ההצלה ובהרבה שכנים שעד לא מזמן היו בטוחים שאנו לכודים בתוך הדירה.
הדירה השרופה נראתה כמו מתוך סרט רע. בפתח הדירה הייתה מונחת ג'ולי, דוממת ושקטה, כנראה שנחנקה מהפיח והרעלים החריפים. כמה הייתה היא משתוללת מהתרגשות לראות אותנו עכשיו. כעת אני זה שמשתולל. מבפנים.
חזרתי לרחוב ההומה. הבן שלי שיר, אז בן 3 חודשים, חייך אליי מזרועות אחת הנערות שהגיעה לעזור. אספתי אותו קרוב לליבי וחיבקתי אותו חזק. אני בוכה והוא צוחק. כמה טוב שאתה צוחק בן יקר שלי! "תודה ה'!", אמרתי בקול.

הלילה עבר עלינו ללא שינה. בבוקר החלו ההודעות והטלפונים להציף אותנו. חברים ותושבים החלו להגיע ובידיהם בגדים ומעטפות. אנחנו לא רגילים להיות בצד הזה של החיים. ובכל זאת, אנו מוצאים את עצמנו בערב ליל הסדר כשכל מה שנותר לנו אלו הבגדים שעל גופנו, מתקשים לקבל עזרה.

בתפילת שחרית פסוקים החלו בזה אחר זה לנצנץ לי מבין הדמעות. "הראנו ה' חסדך וישעך תתן לנו", "ה' העלית משאול נפשי חייתני מיורדי בור". אך, לא נותר זמן לבכות. צריך להספיק הרבה עד כניסת החג. בדרך לליל הסדר עצרנו לקנות כמה בגדים לחג וכמה מוצרי היגיינה בסיסיים לנו ולתינוק. החלטנו שאת החג נעביר בשמחה, נשכח ליום אחד את מה שקרה.

אין לתאר את מיוחדות החג שעבר עלינו. בהגדה נאמר שכל אדם חייב לראות עצמו כאילו יצא הוא בעצמו ממצרים. בני ישראל יצאו ממצרים ללא כלום. הבית נשאר מאחור, הבגדים, החפצים. ואנחנו? הנה יצאנו לנו ממצרים. ללא בגדים, אוכל ורכוש. מהר. לפני כניסת חג החירות. והים? הוא כבר נקרע מזמן. הוא רק חיכה לנו, הרי מה הסיכוי שבשעה שכולם טרודים לארגן את הבית לחג ובסוף היום גם לנוח קצת, אנחנו נצא עם חברים ועוד חולים ומותשים? אבל זה קרה. הנס התרחש.
ופתאום הגיע שלב הקבלה. הבנו באותו רגע שלקבל קשה יותר מלתת. קבלה אמיתית שמגיעה ממעמקי השכל. כמו אוויר לנשימה. בכינו, התביישנו, כאב לנו, אך הבנו שאי אפשר בלי לקבל.

נראה כאילו הקב"ה עשה לנו restart על החיים. אולי כדי לשפר ביצועים, לחדש אותנו או לטהר אותנו מאיזה עוון. אין לדעת. בחרנו לקבל זאת כהזדמנות, הזדמנות לבחור להיוולד מחדש ולא רק כי אין ברירה.

רוצה להיות אמא בכל מחיר / ענת (שם בדוי)

החלטנו שאנחנו רוצים להביא ילד לעולם, אבל זה התעכב. מסתבר שהבעיה הייתה אצלי- אז בת 25, עם ביציות כשל אישה בת 55. הרופא אמר לי משפט שאשמע עוד פעמים רבות- "המצב לא טוב. צריך לזרז עניינים". עברנו לטיפולי הפריות, שם נוכחתי לראות שוב ושוב שלמרות כמות ההורמונים העצומה שהזרקתי לעצמי- הגוף שלי מספק רק ביצית אחת-שתיים, ובנוסף- הן לא איכותיות. בכל פעם, בהליך הרפואי הממשיך הרופא היה אומר לי- "ענת, המצב שלך לא טוב. אני מחזיר לך את הביצית רק כי היא שלך".

עברתי הרבה מצבים לא נעימים. נכנסתי ללחץ עצום. פתאום אני מגלה שיש לי בעיה והרופא מתאר את המצב שלי כמרה הכי שחורה שיכולה להיות. בכל פעם הוא חזר ואמר לי את התשובה שהכי לא רציתי לשמוע. כמה אני יכולה לסבול, בכל פעם מחדש? נפלתי למצב נפשי קשה. הפסקתי את טיפוליי הפוריות והתחלתי לטפל בנפש שלי.

"אני רוצה להיות אמא בכל מחיר, לא אכפת לי איך. גם אם זה אומר שלא אשא את התינוק שלי- אני רוצה שילד יקרא לי אמא. זה החלום שלי"

כשהרגשתי שאני מאוזנת עברתי לרופא אחר, ששלח אותי לבדיקה נוספת בה ראינו שהמצב שלי מבחינת ביציות קטטוני, ממש. בשלב הזה הרופא אמר לי את מה שלא דמיינתי שאצטרך אי פעם לשמוע- "יש עוד דרך להביא ילדים לעולם", ופתח בפניי את האופציה של אימוץ, פונדקאות ותרומת ביצית. החלטנו שאנחנו יורים לכל הכיוונים. אני רוצה להיות אמא בכל מחיר, לא אכפת לי איך. גם אם זה אומר שלא אשא את התינוק שלי- אני רוצה שילד יקרא לי אמא. זה החלום שלי. שלחנו מסמכים לאימוץ. במקביל ניסינו להתקדם גם בעניין תרומת הביצית והוצאנו עשרות אלפי שקלים על טיפול מאוד יקר שהייתי צריכה לעשות. תוך כדי, התכוננתי לטיפול המיוחד שנקבע לי, עשיתי בדיקות דם וקבעתי אולטרה סאונד. בבדיקות הדם ראיתי שרמות הבטא עלו. הלכתי לאולטרה סאונד. אמרתי לטכנאית שאני לקראת טיפול פוריות מאוד יקר שאני הולכת לעבור מחר. היא הסתכלה עלי המומה- הייתי בהריון טבעי, עם עובר שיש לו דופק! לא היה לי מושג שאני יכולה להיכנס להריון טבעי. כשהודעתי לפרופסור על ההיריון הוא ענה: "יש ניסים בעולם. יש א-לוהים!!!". אחרי הבדיקות שהוא שלח אותי אליהן, הוא לא האמין שיש סיכוי שאני אביא ילד לעולם. כל הרופאים שטיפלו בי היו בהלם מהנס, מהפלא שקרה לי, כי הבדיקות היו מדאיגות. והנה, קרו ניסים.

זה היה הריון מלא אנרגיות ושמחת חיים. הייתי בהיי מטורף שיש לי ילד, ואני נשאתי אותו ברחמי. הוא ממני, הוא שלי. זה לא מובן מאליו בכלל. הילד שלנו נולד, וב"ה הוא בריא ומתוק, וכל יום אנחנו אומרים לו שהוא ילד נסי. הוא הנס שלנו.

ידעתי שאצטרך לחזור לטיפולים לילד שני. שבעה חודשים אחרי הלידה הגעתי לרופא הפוריות שלי שאמר לי שוב ושוב להמתין עם הטיפולים, ולא חזרתי אליו כי שנה וחודש לאחר הלידה נכנסתי להריון טבעי שוב.

היום אני בהריון מתקדם, לקראת הלידה השנייה. אחרי כל הבדיקות שעברתי עם התוצאות הקשות שקיבלתי, והרופאים שאמרו לי שרק עם תרומת ביצית יהיה לי ילד- אני בהריון טבעי שני. ב"ה, לי יש שני ניסים.

א-לוהים היה איתי בשואה/ שרה פישמן

הייתי ילדה בת 12 כשהתחילו גזרות הנאצים באירופה. אבי, הרב גדליה דוד, היה איש חשוב מאוד בעיירה נרסניצה בה גרנו. בתקופה ההיא החלו לדרוש מכל יהודי לשאת תעודות, דבר שלא היה מסודר עד אז. אנשים רבים פנו אל אבי והוא עזר להם להשיג תעודות בדרכים שונות. בשלב מסוים תפסה אותו המשטרה ההונגרית שהיתה מאוד אכזרית ושמה אותו במעצר. עקב כך שלא התאפשר לו להכניס תפילין לתא המאסר הוא לא אכל במשך 8 ימים. אימי, ברנה (לבית הופטמן), שלחה אותי ללכת אל הרב מטרנובו, מרחק של מס' קילומטרים, שם בכיתי מאוד וסיפרתי לרב כי אבי לא אוכל. הרב אמר לי במילים אלו, שאני איני שוכחת עד היום: "ילדתי, אל תבכי. תלכי הביתה, אבא יקבל תפילין והוא יאכל". ואכן, כשהגעתי הביתה אימי סיפרה לי שאבא קיבל תפילין ואכל. האמונה שלי חזקה מאז, ועד היום איני מעכלת את הנס שקרה לי. אני מקפידה לעלות לקברו של הרב מטרנובו בכל שנה ושנה.

"על אף הפחד מהחיילים ששמרו עלינו אזרנו אומץ וחיטטנו מפעם לפעם בפחים – אולי נמצא משהו לאכול. יום אחד, הבחנו בקליפות דקות של תפוחי עץ. בכל יום בדקנו באותו הפח ובכל יום הקליפות היו עבות יותר"

נס נוסף שזכיתי לו בזמן המלחמה היה במהלך עבודות הכפייה שביצעתי. יום-יום היינו יוצאות קבוצת בנות ממחנה הריכוז כדי לפנות שלג ואת שאריות הפצצות הלילה מהעיירה הסמוכה למחנה. על אף הפחד מהחיילים ששמרו עלינו אזרנו אומץ וחיטטנו מפעם לפעם בפחים – אולי נמצא משהו לאכול. יום אחד, הבחנו בקליפות דקות של תפוחי עץ. מיד חילקנו בינינו את השלל וכל אחת קיבלה חתיכה קטנטנה. למחרת, חיטטנו שוב באותו הפח ומצאנו קליפה עבה יותר. לפתע ראינו אישה מציצה מהחלון כמו לוודא שאנחנו מוצאות את הקליפות. כך כל יום בדקנו באותו הפח ובכל יום הקליפות היו עבות יותר.

ניסים אלו חיזקו את האמונה שלי בקב"ה ונתנו לי כח להמשיך ולחיות כל יום ביומו עד סיום המלחמה. את כוחה של האמונה בקב"ה ובקיומם של ניסים אני מעבירה לדורות הבאים, ילדיי, נכדיי וניניי.