אביטל דואן שמולי (עורכת משנה ב'שבתון', avital@shabaton1.co,il)מתן חורש, הסג"ם הצעיר שהוביל את המרדף אחרי החוטפים של הדר גולדין ז"ל במבצע 'צוק איתן', חוזר 11 שנה אחורה. הוא מתאר את אותו היום, את ניסיון החילוץ של הדר, את תחושת הכישלון הכואבת שהלכה איתו שנים, ואת ההקלה שחש כעת עם הבאתו של הדר לקבורה. "אני מרגיש שהצעקה שלו לעברי במנהרה עוברת ל"תודה שהחזרתם אותי'"
מבצע 'צוק איתן' ב-2014 פגש את מתן חורש כקצין שהרגע סיים את קורס הקצינים. ביום שהיה אמור להיכנס לתפקיד כמפקד צוות, צה"ל נערך לכניסה לרצועה. את החיילים שלו הוא פגש לראשונה בשטחי הכינוס. תחילה, שימש הצוות שלו כוח פינוי, ויומיים לפני הכניסה הוחלט שישמש הצוות כצוות חפ"ק מג"ד של סיירת גבעתי – תפקיד שדורש המון קור רוח ועבודה עם קציני מטה בכירים בגדוד.
"לאחר כשלושה שבועות של קרבות ברצועת עזה, בחמישי בלילה, 31.7.14, אנחנו בשטחי היערכות לפני כניסה חוזרת, אך מורידים לנו פקודה שתהיה הפסקת אש בתמרון לרצועה", מספר מתן. "המטרה הייתה עדיין להיכנס לרצועת עזה ולהשמיד תשתיות של מנהרות התקפיות החודרות לשטח ישראל תוך הסתמכות על כך שחמאס יכבד את הפסקת האש שנחתמה.
"אודה שבאותו ערב הייתה לי תחושה לא טובה", מתן נזכר. "באותו לילה אני מתבשר כי רועי פלס ז"ל, שישן במיטה סמוכה אליי בקורס הקצינים, נהרג מלפני שבוע בסיירת נח"ל. אני מכנס את הצוות שלי ודורש מהם להיות ערניים ובפוקוס. שוחחתי עמם על החטיפות של אהוד גולדווסר וגלעד שליט. היה לי חשוב להוציא אותם מהשאננות ומאווירת סוף לחימה".
"הבנתי שהדר פצוע קשה, וספק אם הוא בחיים. הבנתי שגררו אותו, והשתדלתי לירות כל הזמן לגובה אמצע המנהרה כדי לא לפגוע בו"
"גפרור גולדין חסר"
בשעה 7:00 הכוח מגיע לאיתורים ברפיח. לאחר בניית מגנן וביצוע תדריך לצוות שלו, בשעה 8:55, לוקח מתן מזרן ופורס אותו בפינה במטרה "לשים קצת את הראש" לאחר 30 שעות שבהן היה ער. לפתע, הוא נזכר שטרם הניח תפילין.
"אני מוציא את התפידנית מהתיק ומתחיל להניח תפילין של יד", משחזר מתן. "בשליפה של תפילין של ראש, פתאום צרור יריות מפלח את הדממה. באופן מהיר הורדתי את התפילין והכנסתי לתיק. ניסינו באותם רגעים להבין מהו מקור הירי. לאחר מספר שניות, קציני הסיירת בפלוגה של רס"ן בניה שראל ז"ל, עולים בקשר ומודיעים כי מפקדם בניה נפגע. הכוח בפלוגה של בניה מתחיל להתקדם לעבר המבנה הדו קומתי, ומזהים את בניה ואת סמ"ר ליאל גדעוני. אחרי כמה דקות נופל האסימון ש'גפרור גולדין חסר'. אני והצוות שלי עם חפ"ק המג"ד יצאנו בדרך לאירוע".
"אנחנו פורקים ומגיעים לאיתור שככל הנראה ממנו ביצעו ירי על ליאל, בניה והדר", ממשיך לתאר מתן. "בתוך המבנה היה פתח של פיר שלא הובן למה שומש. אני זוכר שראיתי הרבה לוחמים, והיה רעש וחוסר דאות מה לעשות. אחד הקצינים אמר למג"ד שסרקו מבנים סמוכים ולא מצאו זכר להדר, והם תהו אולי הדר נחטף לתוך הפיר שמשמש מנהרה. לא היה הרבה זמן לחשוב".
הסמ"פ של בניה, סגן איתן פונד, אמר למג"ד כי הוא רוצה לבדוק את הפיר בפנים ולהבין לאן הוא מוביל. המג"ד אישר לו את הפעולה. מתן הרגיש שהוא לא יכול לצפות מהצד. הוא אמר למג"ד שהוא יצטרף אל איתן יחד עם הפנס והקשר עליו. איתן צועק לעברו שאין לדעתו מקום למעבר עם ציוד בתוך המנהרה, שהייתה נראית לו צרה מלמעלה, והם מחליטים להוריד את הווסטים ואת הקסדה ומניחים אותם על רצפת המבנה. מתן שולף את הקשר מהווסט, ושניהם יורדים לתוך הפיר – ללא היכרות מוקדמת אחד עם השני.
"הדר לא היה פקוד שלי ולא איתי בפלוגה האורגנית", מתן מוסיף. "ההיכרות שלי איתו הייתה מועטה, אך באותו רגע הרגשתי שמבחינתי מדובר בחייל שלי שיש לי אחריות להשיבו, למרות שאין לי אחריות רשמית עליו".
"ביקשתי סליחה מהדר"
איתן ומתן יורדים בסולם שאורכו 3 מטרים לעומק האדמה, ופתאום נפתח לעברם פתח חשוך. שורר שקט מוחלט. מתן מדליק את היראור על הנשק ומאיר קדימה. האור נבלע בין כל האבק הפזור במנהרה, והראייה אינה חדה מספיק. הם מתקדמים צעדים ספורים, ומתן מזהה רצועה על הקרקע.
"המחשבה הראשונה שלי באותו רגע שמדובר במטען שהונח לנו", מסביר מתן. "אני אומר לאיתן לידי לעצור ולאט-לאט מאיר על הרצועה יותר מקרוב. אני קולט שזאת חגורה ירוקה של היחידה. אז נופל לנו האסימון שהדר נחטף דרך המנהרה".
השניים צועקים למג"ד על הממצא שמצאו וממשיכים בפנים. לאחר כמה צעדים הם מבינים שאין להם מושג מי מולם ולאן להתקדם. איתן יורה באקדחו כדור לעבר החלל. כדור יוצא מהאקדח. הוא בא לשחרר כדור נוסף, ונתקל במעצור.
"באותו רגע כבר התחלתי לחשוש יותר", משחזר מתן. "הבנתי שאם תהיה היתקלות, אז אני אהיה חייב לזהות אותה ולבצע ירי כמה שיותר מהר. ההבנה שאם מונח מטען על הרצפה או תיל ממעיד, שנינו מתפוצצים במקום. אני זוכר שכל הגוף שלי היה מים – גם מהחום של אוגוסט, וגם מהדריכות והאדרנלין שיא. הפסוק 'גם כי אלך בגיא צלמוות לא אירה רע' הדהד לי בראש. נזכרתי שאמש לפני הכניסה, אחרי ששבוע לפני הורדתי את הציצית מרוב חום אימים, הנחתי אותה בחזרה. זה נתן לי ביטחון משום מה, שלפחות אלוקים איתי באותם רגעים ואנחנו עושים את המעשה הנכון".
תוך כדי ההתקדמות באורך המנהרה, הם מזהים חוטי חשמל שרועים על הרצפה ומבינים שצריך ללכת בזהירות רבה מאוד. בכל 20 מטר מתן יורה כדור-שניים. בדרך הם מוצאים עוד ראיות וממצאים המלמדים על מצבו של הדר. "הבנתי שהדר פצוע קשה, וספק אם הוא בחיים", מספר מתן. "הבנתי שגררו אותו, והשתדלתי לירות כל הזמן לגובה אמצע המנהרה כדי לא לפגוע בו. בשלב מסוים הבנתי שהקשר אינו יעיל במנהרה. לכן חזרנו אחורה וקראנו לשני לוחמים נוספים: סגן שקד קידר וצאלאצו מקונן".
"אנחנו המומים שהמנהרה לא נגמרת, כמה ארוכה היא", מוסיף מתן. "אנחנו מזהים את המדים של הדר עם הציצית, וממשיכים עוד ועוד, עם הסתעפות נוספת, ועוד חלל גדול שנפתח מולנו. חלל המשמש כחדר שהייה למחבלי חמאס. לאחר כ 40 דקות צאלאצו צועק לנו מאחורה "תעצרו, המח"ט (עופר וינטר דאז) ביקש שתצאו החוצה'".
אחרי שאחרון הלוחמים יוצא מהמנהרה, צה"ל זורק לתוכה עשרות רימוני עשן כדי להבין את המתווה. אחרי כמה דקות, הצוות של מתן עם המג"ד ושאר הפלוגות שועטים בתוך עומק רפיח בשטח שאינו טוהר, שטח מאוים. מתן וחבריו נשכבים, ומתחילים הפעלת אש מאסיבית ביותר לעבר המתחם שככל הנראה הדר נחטף לעברו. מתחילות 3 שעות של הפצצות של חיל האוויר, תותחנים, שריון, הנדסה וכו'.
"אחרי 3 שעות תם הקרב, וחזרנו למגננים", מתאר מתן את סוף היום הנורא ההוא. "ערב שבת, כולם עם פנים למטה, לא מבינים מה התרחש כאן בשעות האחרונות. הגוף, אחרי 50 שעות של ערנות ללא שינה, בשילוב של כל מאורעות היום, קרס. דמדומים. נזכרתי שלא הנחתי את התפילין בבוקר. אך למרות הקושי הרב, החלטתי להניח אותם. אני מסתכל השמיימה ומבקש סליחה מהדר. סליחה שלא הצלחנו. שנכשלנו. שנכשלתי".
איך הרגשת בעקבות זה שלא הצלחתם להשיב את הדר?
"התחושה הייתה קשה מנשוא. תחושת כישלון צרוב שלא החזרנו את הדר. הרגשה של החמצה. רק מחכה שהגלגל יחזור אחורה. הי לי ברור שהמלחמה לא נגמרת ושנהיה כאן עוד תקופה ארוכה. אך התבדיתי: למחרת, במוצ"ש, לאחר שקבעו שהדר לא בחיים לפי הממצאים שהוצאנו, הוחלט להפסיק את התמרון. הנסיגה בעזה היא רגע שלא אשכח. איך אנחנו משאירים את חברינו ללחימה מאחור? "דמי אחיך זועקים מן האדמה". שאלתי את המפקד: איך זה נגמר? לא הייתה לו תשובה. מאותו רגע אתה חי עם תחושת אשמה".
"הדר גולדין נתן את כל חייו למען המולדת", מוסיף מתן ומתאר את הדר. "הוא היה מפקד נערץ ביחידה. המילים "עוז וענווה" כל כך אפיינו אותו. הוא ידע להוביל את חייליו אחריו ולהנהיג אותם בעוז וגבורה, אך עדיין לדבר בגובה העיניים. היה לו חשוב שהחברה הישראלית תהיה מאוחדת, היה לו חשוב להשרות שמחה לסובביו ולהסתכל על חצי הכוס המלאה. הדר ידע לראות את הטוב שבאדם ולבטל את עצמו למען חבריו ולמען הכלל. איך אנחנו יכולים להשאיר אותו מאחור? איך הורה מחר ישלח את בנו לשירות קרבי בלי לדעת בוודאות שאנחנו נחזיר אותו חזרה לקבר ראוי אם משהו יקרה?"
"התחושה הייתה קשה מנשוא. תחושת כישלון צרוב שלא החזרנו את הדר. הרגשה של החמצה. קיוויתי שהגלגל יחזור אחורה. הי לי ברור שהמלחמה לא נגמרת ושנהיה כאן עוד תקופה ארוכה, אך התבדיתי"
"נחיה חיים שלמים יותר"
מתן חורש גר בברוכין. הוא התגייס לפלחה"ן גבעתי בשנת 2012, ושימש בתפקידי פיקוד בגבעתי עד תפקיד מ"פ. הוא נשוי לחן ואב לשלושה: הראל, תהל ואגם. הוא עורך דין במשרד עורכי דין משה א. רוט, המסייע לאנשים שנפגעו בגופם ובנפשם. בשירות המילואים הוא סמג"ד גדוד 1825. אבל החזרה לחיים אחרי המרדף שלא צלח, הייתה קשה עבורו. "לקח לי כמה שנים עד שהרגשתי שאוכל להמשיך הלאה, להתחתן ולהביא ילדים לעולם", הוא אומר. "איך אנחנו יכולים להמשיך כאילו הכל רגיל? הרי הוא שם ואנחנו כאן. אבל החיים ממשיכים".
השבוע כשהדר שב הביתה, סוף סוף, אחרי 11 שנה ו-3 חודשים, חש מתן שאבן גדולה נגולה מליבו ושהמעגל נסגר. "הרגשתי שהצעקה שלו לעברי במנהרה עוברת ל'תודה שהחזרתם אותי'", הוא משתף. "הרגשה שנצליח לחיות חיים שלמים יותר. שתדע כל אם עברייה כי בנה יחזור לאחר המלחמה. בהלוויה העברנו מסר ערכי, חשוב וקריטי לדור החדש שינהיג את המדינה ואת הצבא. המלחמה של המדינה וצה"ל לטובת הערך של הרעות, הערבות ההדדית צריכה ללוות אותנו לעולמי עד. על כולנו לשאת בנטל. כולנו צבא העם. זאת צוואתו של הדר – לחיות יחד כעם ללא הבדל דת, גזע ומין. לא להתעסק בעצמנו, אלא להמשיך לעשות דברים גדולים. הדר הוא מורשת, הדר היה רוצה שננהג כבוד אחד בשני. המבצע הסתיים, סוף. תודה הדר".
