תחיית המתים הגופנית

התורה מזהה שבכניסה לארץ יש גם אתגר רוחני עצום וחדש שאינו קיים מחוצה לה

בפרשת עקב פגשנו לא מעט פסוקים המתארים את הסיכון שיגיע עם הכניסה לארץ. הירושה והנחלה, הישיבה הבטוחה, הפירות המתוקים- עלולים להוות מכשול, כך מגלה לנו התורה: "אֶרֶץ אֲשֶׁר לֹא בְמִסְכֵּנֻת תֹּאכַל בָּהּ לֶחֶם לֹא תֶחְסַר כֹּל בָּהּ אֶרֶץ אֲשֶׁר אֲבָנֶיהָ בַרְזֶל וּמֵהֲרָרֶיהָ תַּחְצֹב נְחֹשֶׁת: וְאָכַלְתָּ וְשָׂבָעְתָּ וּבֵרַכְתָּ אֶת ה' אֱ-לֹהֶיךָ עַל הָאָרֶץ הַטֹּבָה אֲשֶׁר נָתַן לָךְ: הִשָּׁמֶר לְךָ פֶּן תִּשְׁכַּח אֶת ה' אֱ-לֹהֶיךָ לְבִלְתִּי שְׁמֹר מִצְוֹתָיו וּמִשְׁפָּטָיו וְחֻקֹּתָיו אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם: פֶּן תֹּאכַל וְשָׂבָעְתָּ וּבָתִּים טֹבִים תִּבְנֶה וְיָשָׁבְתָּ: וּבְקָרְךָ וְצֹאנְךָ יִרְבְּיֻן וְכֶסֶף וְזָהָב יִרְבֶּה לָּךְ וְכֹל אֲשֶׁר לְךָ יִרְבֶּה: וְרָם לְבָבֶךָ וְשָׁכַחְתָּ אֶת ה' אֱ-לֹהֶיךָ הַמּוֹצִיאֲךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים" (דברים, ח, ט-יד).

לכיוון המחשבה הזה ניתן למצוא הדים גם בספרי המוסר. כך למשל ספר חובת הלבבות כותב בשער הפרישות (פ"ז): "וכאשר כבשו ארץ כנען ונכנסו בה והתנעמו בטובה, ביקשו המזון והסמוך לו ממותרי מאכל ומתשה והמשגל והבנין. וכל אשר נוספה הארץ ישוב, נוסף השכל חורבן… וכל אשר נוספו התאוות ונתחזקו נחלש השכל והתאחר מהשיג העצה הנכונה…".

זה מיתרגם בשפתנו לביטוי העממי "עם האוכל בא התיאבון". ככל שמתרבות האפשרויות – כך עיני האדם נפקחות לרדוף אחר התאוות השונות. בארץ, כשהאפשרויות גדלות, כשיש שפע רב- גדלה גם ההישגיות ורדיפת התאוות. עם הסיכון הזה, לדברי בעל ספר חובת הלבבות, מתמודדת התורה כשהיא מציעה בפנינו יותר פרישות, יותר שליטה והידוק.

אבל בפרשה שלנו, פרשת ראה מוצגת תיזה מהופכת: "כִּי יַרְחִיב ה' אֱ-לֹהֶיךָ אֶת גְּבֻלְךָ כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר לָךְ וְאָמַרְתָּ אֹכְלָה בָשָׂר כִּי תְאַוֶּה נַפְשְׁךָ לֶאֱכֹל בָּשָׂר בְּכָל אַוַּת נַפְשְׁךָ תֹּאכַל בָּשָׂר: כִּי יִרְחַק מִמְּךָ הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה' אֱ-לֹהֶיךָ לָשׂוּם שְׁמוֹ שָׁם וְזָבַחְתָּ מִבְּקָרְךָ וּמִצֹּאנְךָ אֲשֶׁר נָתַן ה' לְךָ כַּאֲשֶׁר צִוִּיתִךָ וְאָכַלְתָּ בִּשְׁעָרֶיךָ בְּכֹל אַוַּת נַפְשֶׁךָ" (דברים יב, כ – כא).

כאן התורה אומרת להיפך, שכאשר ה' ירחיב את גבולנו יש נפילת מתח. ואם בעבר נדרש מאיתנו להקריב כל בשר בטרם אכילתו כחלק מהכשרתו הרי שכעת "בכל אות נפשך תאכל בשר". הביטוי הזה שחוזר פעמיים בשני הפסוקים הללו וחוזר שוב – מדגיש לא רק את הרעב לבשר אלא גם את התאווה ממש. ונכון הוא שההנחה של התורה היא שככל שעם ישראל מתפזר בארץ ומתרחק מן המרכז המקדשי קשה יהיה לדרוש הקרבה בטרם אכילה בגלל הקושי הטכני. אבל, קשה להתעלם משילוח הרסן שמגיע עם ההגעה לארץ והוויתור על השליטה והריכוזיות.

מהלך הפוך לגמרי מזה המתואר בפרשת עקב ומן ההדים לו בספרות המוסר ובמקומות נוספים. הרב קוק כותב: "גדולה היא תביעתנו הגופנית, גוף בריא אנו צריכים, התעסקנו הרבה בנפשיות, שכחנו את קדושת הגוף, זנחנו את הבריאות והגבורה הגופנית, שכחנו שיש לנו בשר קודש, לא פחות ממה שיש לנו רוח הקודש. עזבנו את החיים המעשיים, ואת התבררות החושים ואת הקשור עם המציאות הגופנית המוחשית, מפני יראה נפולה, מפני חוסר אמונה בקדושת הארץ, 'אמונה זה סדר זרעים- שמאמין בחיי העולמים וזורע'" (אורות התחיה לג).

מה שהרב קוק כותב הולם יותר את התפיסה העמוקה המובעת בפרשתנו. התורה מזהה שבכניסה לארץ יש גם אתגר רוחני עצום וחדש שאינו קיים מחוצה לה. בגלות איבדנו את המימד החומרי של האומה, אך גם את המימד החומרי של ההלכה. כך למשל, הכרזה על עיבור שנה היתה כרוכה בזמן שישבנו בארץ בבחינת הטבע ואותותיו. האם בשלה התבואה כראוי לתקופה זו של השנה אם לאו. האם בשלו הפירות כראוי וכן על זה הדרך. משיצאנו לגלות התבטל המימד החומרי של עיבור השנה והעיבור הפך להיות מבוסס על חישוב קר הקשור עם גורמי השמים. אין לנו למעשה עיבור שנה, יש לנו רק חישוב מתמטי רעיוני. הרב קוק מבין שכל התורה איבדה את המימד של הקשר למציאות החיים. החיבור והחזרה לארץ מחייבים אותנו לפי זה לחדול מהפרישות ובמידת מה להתחבר לחומר, להבין את הטבע, ליהנות ממנו ולהתעשר ממנו. מסדר זרעים צומחת יותר אמונה מאשר מסדר קודשים.

"כל תשובתנו תעלה בידינו רק אם תהיה, עם כל הוד רוחניותה, גם תשובה גשמית יוצרת דם בריא, בשר בריא, גופים חטובים ואיתנים, רוח לוהט זורח על גבי שרירים חזקים, ובגבורת הבשר המקודש תאיר הנשמה שמתחלשה, זכר לתחיית המתים הגופנית" (שם).

פרשת ראה קוראת לנו לא להימנע משפע ואפילו לא מתאוות, אבל לדעת לרתום אותם לעבודת ה' חדשה. לעבודת ה' ארץ ישראלית. עבודת ה' הספוגה בריח האדמה, שיש בה חיבור עמוק למתרחש. שיש בה זיקה לשאלות מעשיות ולא נצמדת לקריאה תיאורטית רעיונית. זה אתגר רוחני גדול מאוד, שטרם מימשנו את מלוא קומתו מאז חזרנו לארצנו.

(ראה תשפ"ג)