ד"ר גבריאל חזות (ממייסדי 'מידה טובה' לחקר ההיגיון היהודי, מרצה באונ' חיפה, ומקים תנועת 'ואהבת'- עושים טוב בישראל)"טבח נתניהו". כך כינתה כותרתו של עיתון בישראל לא מזמן את אירועי הטבח בשמחת תורה. מה פשרו של צמד המילים הנוראי הזה?
המילים הקשות הללו יכולים להתפרש בתרתי באופן שונה לחלוטין. באפשרות ראשונה הכוונה הינה להטלת אחריות משפטית, בשל העובדה שהאירוע הנורא התרחש בתקופת כהונתו של המנהיג; אפשרות שנייה – זיהוי מוחלט של האירוע עם המנהיג, משל הוא היה גורמו והוא אולי חפץ בכך, חלילה. אדם זר שאינו מכיר את האירועים כהווייתם יכול אפילו אם ירצה בכך, לגזור מן הכותרת הזו משפט כמו – 'נתניהו הורה לביצוע הטבח'!
בתווך, בין שתי האפשרויות הפרשניות, ניתן כרגיל לפרש פירושי ביניים שונים במחוזותינו. אזרח ישראלי יאמץ גישה פרשנית מסוימת לצמד המילים בהתאם לאג'נדה המוקדמת שלו. הכותרת 'הרימה להנחתה' עבור קבוצה מסוימת משפט קשה העוסק וגובל בדיני נפשות.
סדנא דארעא חד היא. שאלת הזיהוי של המנהיג עם אירוע קשה נדונה בפרשתנו. בניתוח הפסוקים הבא אציע הצעה פרשנית שתלמדנו כיצד גדול הנביאים והמנהיגים של עם ישראל נהג באירוע 'דומה' (הדמיון אינו מלא, ואני מתייחס רק לאספקט זיהוי המנהיג עם האירוע).
בחטא העגל מתו 3,000 איש, ובקלות יכלו הכותרות לכנות אירוע זה 'טבח משה'. כיצד נהג משה? "וּמֹשֶׁה יִקַּח אֶת הָאֹהֶל וְנָטָה לוֹ מִחוּץ לַמַּחֲנֶה הַרְחֵק מִן הַמַּחֲנֶה וְקָרָא לוֹ אֹהֶל מוֹעֵד וְהָיָה כָּל מְבַקֵּשׁ ה' יֵצֵא אֶל אֹהֶל מוֹעֵד אֲשֶׁר מִחוּץ לַמַּחֲנֶה".
המנהיג צריך להיות מספיק קרוב אצל עמו כדי שעמו ידע ויבין כי הוא אינו העיקר
לפי סדר הכתובים, ובשיטת חז"ל ורש"י, 'הקמת אוהל מועד פרטי' על ידי משה רבנו הינה ריאקציה עצמית של משה רבנו וקשורה בטבורה לחטא העגל. גדול המנהיגים והנביאים לכאורה מבדיל עצמו מן החוטאים, ומשלים בכך גם את המעשה השני ש'עשה מדעתו' בשבירת הלוחות האלוקיים.
משה בונה 'בית אולפנה', 'אוהל מועד שני', ללימוד תורה, וכל המבקש ללמוד יוצא אל האוהל הנטוי מחוץ למחנה. שורה ארוכה של 'מבקשי' הא-ל משתרכת לה כל יום ממחנה ישראל אל האוהל החדש. גם אלו הנותרים מאחור מביטים בפליאה ובהערצה אחר המנהיג הישיש, העושה דרכו מדי יום מאוהל לאוהל. הם מביטים באוהל הנטוי מחוץ למחנה, אבל יודעים כי השכינה נמצאת בקרב המחנה באוהל מועד א'.
כאשר משה מבקש "הוֹדִעֵנִי נָא אֶת דְּרָכֶךָ וְאֵדָעֲךָ", הוא אינו מבקש לחוות חוויה מיסטית, אלא מבקש לסיים את תהליך ההבראה הנפשית של חטא העגל. אלו הם ניסיונות למציאת נוסחת דרכי אמונה רלוונטיים לעם ישראל לאחר החטא הנורא. בהוצאת אוהלו אל מחוץ למחנה, הוא מותיר את הפוקוס הרוחני באוהל מועד א', זה המצוי בלב מחנה ישראל. משל היה אומר, "הואיל והגענו עד כאן, העם צריך לחוות ביום-יום את מציאות השכינה בתוכם באמצעות המצוות שבמשכן ובמה שהוא מסמל. אני, משה, איני פקטור, ראו מה קרה בהיעדרי 40 יום. מעתה, אני נוטה את אוהלי מחוץ למחנה, ואתמקד בו בהוראת דברי ה' למי שחפץ בכך".
בכך מבקש משה מן הקב"ה, להתקרב אל העם. בדרך זו הם יוכלו 'לפוגשו' על בסיס יום-יומי ולא רק ברגעי השיא שבהם הם ראו נפלאות ונוראות. זהו תפקידו של המשכן כריאקציה לחטא העגל, ומקומו של משה בדרמה הזו, הוא מחוץ למחנה. הוא, משה, גדול הנביאים, היה הגורם שבגינו (לא באשמתו, חלילה) חטאו ישראל, ומעתה הוא מחנך את עם ישראל להאמין בקב"ה באופן שהוא, משה, נמצא מחוץ למחנה.
המנהיג צריך להיות מספיק קרוב אצל עמו כדי שעמו ידע ויבין כי הוא אינו העיקר, הנצח נמצא במשכן, "ועשו לי משכן ושכנתי בתוכם". בנוסחת משה רבנו, העם אינו צריך לחוות את גדולת הא-ל אלא את קרבתו המתמדת. התורה אינה דנה בשאלת האחריות למנהיג שבתקופת מנהיגותו האירוע התרחש; התורה דנה בתגובת המנהיג האולטימטיבי של עם ישראל.
hazutg@gmail.com
