הרב אברהם רזניקוב (רב המרכז הרפואי איכילוב, תל אביב)
בפרשת השבוע נאמר: "בָּנִים אַתֶּם לַד' אֱ-לֹקיכֶם לֹא תִתְגֹּדְדוּ וְלֹא תָשִׂימוּ קָרְחָה בֵּין עֵינֵיכֶם לָמֵת" (דברים, י"ד א'). איסור ההתגודדות התפרש בתלמוד כאיסור של עשיית חבורה ושריטה כביטוי לאבל. הנימוק המופיע בסמיכות 'כי עם קדוש אתה לד' אלוקיך' (שם, ב'), התפרש על רקע מנהג עמים אחרים לעשות חבורות ושריטות בגוף בעת צער על המת. בכך הפך האיסור לחלק מקבוצת איסורים שתכליתם להבדיל את ישראל מהעמים האחרים.
היהדות מציבה עמדה ערכית בהתייחסה אל המוות. רבותינו דרשו "אל תבכו למת יותר מדאי, ואל תנודו לו יותר מכשיעור, הא כיצד? שלושה ימים לבכי, ושבעה להספד, ושלושים לגיהוץ ותספורת…" (מו"ק כ"ז) וכך גם נפסקה ההלכה (רמב"ם ושולחן ערוך יו"ד שצ"ד). האמונה היהודית מבססת את ההכרה "כל מה דעביד רחמנא לטב עביד" (כל מה שעושה ד' לטובה). הקושי והחלל שנוצר כתוצאה מהאובדן הקשה נתפס בעיני היהדות כמקור להעצמה ולבניין. חז"ל הזהירו כי ב"השאבות" לתוך האבל קיימת סכנה ממשית שנהפוך את האבל למציאות "כל המתקשה על מתו יותר מדאי, על מת אחר הוא בוכה" (מו"ק כ"ז). באבלות יתרה, אדם עלול להביא על עצמו את השבר הבא.
פסוק זה גם מבטא את אחד מיסודות אמונת ישראל. על משמעות הפסוק נחלקו רבי מאיר ורבי יהודה, "בנים אתם לד' א-לוקיכם – בזמן שאתם נוהגים מנהג בנים אתם קרויים בנים, אין אתם נוהגים מנהג בנים אין אתם קרויים בנים דברי ר' יהודה. רבי מאיר אומר בין כך ובין כך אתם קרויים בנים…" (קידושין לו, ע"א).
מחלוקת זו הולידה ספרות הלכתית ענפה לאורך הדורות, הדנה בסוגית מעמדו של יהודי שהמיר את דתו. הרשב"א מכריע באופן גורף ופוסק כרבי מאיר, בניגוד לכללי הפסיקה המקובלים, שלפיהן במחלוקת ר' מאיר ור' יהודה ההלכה כר' יהודה בנימוק שהפסוקים מוכיחים כדעתו.
משמעות הדבר היא, שיחיד מישראל, גם אם יחטא וימרוד- נשאר חלק מישראל, וכל התוצאות ההלכתיות כלפיו הן כשל ישראל, למעט מקומות שחכמים הטילו עליו סנקציות מיוחדות כהשבת אבדה והלוואה בריבית (שו"ת, ח"א, קצ"ד).
חכמים, באותה סוגיה בתלמוד, נתנו לאיסור ההתגודדות פשר נוסף, שעל פניו מנותק מהקשר הפרשה: האיסור להתגודד, להיעשות לאגודות אגודות. יש חובה לשמור על האחדות, ולא להתפלג למפלגות ולאגודות. הקהילה והעם הם אורגניזם גדול, שחיותו באחדותו. ההתפצלות של הקהילה דומה למוות של היחיד. הבחירה בחיים כוללת גם את הרגש הלאומי והקהילתי הטבעי. לשיטת אביי האיסור הוא על מחלוקת בין שני בתי דין בעיר אחת ולא בין שני בתי דין בעיירות שונות, ולשיטת רבא האיסור הוא על מחלוקת בתוך בית דין אחד ולא על מחלוקת בין שני בתי דין (יבמות י"ג ע"ב). הרמב״ם פסק כאביי לפיכך נראה שבימינו איסור "לא תתגודדו" הצטמצם מאוד. החברה פלורליסטית ואינה נבהלת מריבוי דעות. לעומת זאת, לאפשרות השנייה, שמרבית הראשונים פסקו לפיה, איסור "לא תתגודדו" רק בבית דין אחד בעיר אחת, כרבא, לפיכך, כשיש כמה מורי הוראה באותו מקום, נראה שאין איסור "לא תתגודדו", בפסיקות שונות בין רבנים שונים.
בחולה הנזקק לקרינה מתבצע קעקוע, נקודה קטנה על הגוף הממקדת את הטיפול הרדיותרפי, ומונעת את הצורך החוזר ונשנה במדידת המיקום המדויק למכשיר ההקרנה. הפוסקים התירו זאת על אף האיסור לחרוט כתובת קעקע על הגוף, מן הטעם של פיקוח נפש.
כאשר אדם שרוי בסכנה, מותר לו ולמסייעים בידו לעבור על מצוות לא תעשה. וכן מכך שהקעקוע במקרה כזה הוא של נקודה, צורה, ולא אות. מלשון המשנה (מכות כ"א ע"א) משמע שאיסור הקעקוע הוא דווקא על כתיבה ולא סתם צורה כלשהי. בראשונים קיימת מחלוקת האם לחייב דווקא בכתיבת אותיות 'כתובת', משום שצריך גם כתיבה וגם קעקוע (תוס' ישנים, וכן פסקי תו"ס סי ל"ב, והרי מלוניל, סמ"ק סי' ע"ב והברטנורא), או שהלשון "כותב" כוונתה לכל רושם שהוא, "כתובת", כדי ללמד שאין די בשריטה אלא צריך גם דיו במקום השריטה (הראב"ד והר"ש משאנץ בפי' לספרא קדושים פ"א פ"ו).
היתר נוסף לקעקוע זה לצורך ההקרנות הוא שכיוון שמדובר בצורך רפואי, אין בו משום דרכי האמורי (משנה שבת ס"ז ע"א). במחלוקת תנאים זו חולקים גם אביי ורבא (חולין ע"ז ע"ב), ולהלכה נפסק, שכל דבר שיש בו משום רפואה, אין בו משום דרכי האמורי (רמב"ם, שבת פי"ט הי"ג, טור ושולחן ערוך או"ח ש"א כ"ז). האחרונים הוסיפו בהקשר זה והוכיחו שכאשר מכתו מוכיחה עליו אין איסור משום דרכי האמורי. כתב הלבוש "מותר ליתן אפר מקלה על מכתו, דמכתו מוכיח עליו שאינו עושה כן משום חוקותיהם אלא לרפואת המכה" (סי' ק"פ ס"ג, וכ"כ הש"ך שם סק"ו), משמע שכל שיש לו סיבה ותועלת בכתובת הקעקע ואינו עושה כן לשם חוקות העכו"ם אין בכך איסור תורה. הרב יעקב אריאל חידש שכיוון שהמדובר בנקודות שכמעט ואינן נראות לעין ולא נעשות לשם כתובת קעקע ניתן להקל לצורך רפואי.
(ראה תשפ"ג)
