מערכת שבתוןעפרה ליפשיץ
חברה שעמדה להתחתן ביקשה לחתום עם בן זוגה על הסכם קדם נישואין. החתן התנגד בתוקף, וכשהתרצה דרש לעצמו שורת הטבות לא הוגנות בעליל. באותו רגע נדלקה אצלה נורה אדומה, והיא ביטלה את החתונה ונפרדה ממנו.
בממשלה מנסים כבר קרוב לשנה לייצר חוק גיוס "בהסכמה" עם ההנהגה החרדית. הציבור החרדי אינו מעוניין בכך מלכתחילה. לאחר שהבין שאין ברירה, נכנס בלית ברירה לדיונים – אך דורש חוק לא שוויוני: "חתן" שמוכן לתת פרורים ובתמורה לדרוש אוצרות. איך ניתן לדבר על חוק בהסכמה כשהכלה מתחננת לעזרה, מדברת בשם ה' ובשם כוחותיה שנשחקים, בעוד החתן רומס ומעליב?
ח”כ פרוש הכריז: "בכל דור ודור עומדים עלינו לכלותנו, והקדוש ברוך הוא מצילנו מידם" (15.8.25). ח”כ דרעי הזהיר: “לא יעלה על הדעת בזמן מלחמה שאולי צריך לתרום. חלילה וחס” (4.8.25). ח”כ גולדקנופף הדגיש: “בהסכם לא כתוב מילה על סנקציות או יעדים. לומדי תורה לא יקבלו עונשים, תקציבי הישיבות יחזרו” (20.7.25). ח”כ גפני השווה את המאבק נגד ההסדרים לרומאים שביקשו למנוע לימוד תורה.
העסקנים משמיעים קולות דומים לרבנים: הרב הירש חזר ואמר שאסור להתגייס גם למי שאינו לומד. הרב יצחק יוסף קבע שאפילו ל“בטלן” אסור להתגייס. והרב דוב לנדו פסק נחרצות: “שום בחור ושום אברך לא ילך לצבא, בשום אופן ובשום צורה".
עם מי בדיוק אפשר לייצר “הסכמות”? האם הסכם חד־צדדי הוא בכלל הסכם? האם ייתכן הסכמה כשהצד השני מתנגד עקרונית לעצם הדיון? הכלה התשושה מנסה לפעול לשלום בית, אך החתן מגדף, מתנער מאחריות ורק מבקש למצות לטובתו הסדר כפוי. הייתם נותנים לבתכם להינשא לחתן כזה ולשעבד לו את נכסי המשפחה?
במציאות הזו, אין לנו פרטנר אמיתי. אני כותבת זאת בכאב, אך אין ברירה אחרת: אם החתן ייתן – הוא גם יקבל; לא ייתן – לא יקבל.
pexels-andrew-wilus
הכלה מוסרת את נפשה למען ביטחון המשפחה, והחתן אוטם את ליבו ורק מגדיל את דרישותיו. החתן בעצמו כבר הכריז על גט כריתות מהציונות הדתית (גפני 17.7.25), אך הכלה עושה ככל יכולתה כדי לקיים את הנישואין האלו. מתרצה ומפייסת, אך יודעת שיש לכך גבולות שבלעדיהם בטחון המשפחה בסכנה, ועל כך היא לא מוכנה לוותר. היא מחכה בקוצר רוח למעשה תשובה מצד החתן. לכך שיאמר: "רוצה אני".
