הרב יובל שרלו (ראש ישיבת אורות שאול תל אביב וראש המרכז לאתיקה בארגון רבני צהר)״אסור״ – קבלת עול מלכות שמיים כוללת בתוכה גם היכרות אינטימית ביותר, שנוכחת מאוד מאוד בחיים הדתיים, עם הביטוי ״אסור״. בכלל המצוות ישנן שס״ה מצוות לא תעשה, וגם חלק ממצוות העשה יוצרות דברים שאסור לעשות אותם. זוהי אחת המשמעויות העמוקות העולות גם מפתיחתה של פרשת השבוע. אין אנו מחליטים בעצמנו כיצד יש ללכת בדרכיו של הקב״ה, ואין אנו רשאים לחקות דרכי עבודה אף שהם נראים מאוד בעינינו. התורה ציוותה עלינו להיזהר מתפישות שגויות: ״…הִשָּׁמֶר לְךָ פֶּן־תִּנָּקֵשׁ אַחֲרֵיהֶם אַחֲרֵי הִשָּׁמְדָם מִפָּנֶיךָ וּפֶן־תִּדְרֹשׁ לֵאלֹהֵיהֶם לֵאמֹר אֵיכָה יַעַבְדוּ הַגּוֹיִם הָאֵלֶּה אֶת־אֱלֹהֵיהֶם וְאֶעֱשֶׂה־כֵּן גַּם־אָנִי״. את היסוד הזה הדגיש בעיקר רבי יהודה הלוי בספר הכוזרי, כאשר הוא השווה את הוויתנו לכסיל הנכנס לבית המרקחת, כשהתרופות הן המצוות, ואין לו את הכלים לדעת מה פועל ומה לא פועל. בשל כך אנו מברכים לפני מצוות עשה ״אשר קידשנו במצוותיו וציוונו״, ובשל כך אנו נמנעים מלעשות דברים אסורים, לא רק כשאין לנו רצון לעשות כך, אלא אפילו במצבים שבהם אנו סבורים כי הדבר הנכון הוא דווקא כן לעשות דבר מה.
הניסיון ההיסטורי גם לימד אותנו כי תנועות דתיות שביקשו להשתחרר מהרעיון הטמון באיסורים, ולצפות כי מצוותיו של הקב״ה יתאימו במלואן לתפישת העולם שלהם, שאם לא כן הם יימנעו מלקיים אותן – לא הצליחו להקים דור המשך של נאמנות ורציפות, ולא הצליחו לחולל הנעה גדולה של תנועה עוצמתית. להפך, רק אמונה שנושאת בחובה הכרה שאנו עושים את מה שהקב״ה ציווה אותנו, ומתוך כך מנסים להבין את מה שניתן להבין, ולחולל רוח גדולה ממה שהתברר לנו, אך אנו לא מתנים את שמירת המצוות בהבנה זו, היא זו שמצמיחה פירות מבורכים של תלמוד תורה, וצאצאינו עוסקים בתורה ולומדים את התורה לשמה. אין חיים אמוניים בלי ציות לאיסורים.
ובד בבד לימדו אותנו חכמים כי כשם שאסור להתיר את האסור כך אסור לאסור את המותר. זהו כלל עתיק יומין שמצוטט בדברי רבים, ורבנו הגדול הרב קוק זצ״ל הוסיף לו ממד המיוחד לדורו ומתאים מאוד לדורנו: "וכבר כתבתי למעלת כבוד תורתם, שאני יודע ברור תכונת בני דורנו, שדוקא ע"י מה שיראו, שכל מה שיש להתיר על פי עומק הדין מתירין אנחנו, ישכילו לדעת, שמה שאין אנו מתירין הוא מפני אמיתת דין תורה, וימצאו רבים הדבקים בתורה שישמעו לקול (ה)מורים בעז"ה, מה שאין כן כשיתגלה הדבר, שישנם דברים כאלה, שמצד שורת ההלכה ראויים הם להיתר ורבנים לא חשו על טרחם וצערם של ישראל, והניחו את הדברים באיסורם, יוצא מזה ח"ו חילול השם גדול מאד, עד שמתרבים המתפרצים לומר על כמה גופי תורה, שאם הרבנים רוצים היו יכולים להתיר, ועל ידי זה יוצא משפט מעוקל".
באופן פרדוקסלי, דווקא ההקפדה שלא להשתמש בשפת ההלכה לאסור דברים שההלכה אינה אוסרת, היא זו ששומרת על הנאמנות הגדולה להלכה. משעה שנושאי ההלכה הופכים אותה לכלי המבקש להורות דברים שהיא עצמה אינה מחייבת ואינה אוסרת, הם גורמים לה נזק עצום. אחת הסיבות העיקריות לנטישת דרכה של הלכה ולדתלשיו״ת היא חוסר האמון שנוצר דווקא על ידי שימוש לא ראוי בה. לכן כתב הרב קוק כי רק כאשר השימוש ב״אסור״ יהיה מוקפד ומדויק, ולא ישרת אינטרסים אחרים, חשובים ככל שיהיו – מחשבתיים, פוליטיים, ארגוניים וכדו׳ – הוא יוכל לתפקד כמורה דרך מחייב בעבודת ה׳. המשפט הנורא ש״אם יש רצון להתיר – יש דרך להתיר״ ייעלם מן העולם, והצמידות לדבר ה׳ תלך ותגדל.
