הרב יגאל גרוס
בפרשת השבוע כותבת התורה (כ, יט), שכאשר עושים מצור על עיר, אין לקצץ את עצי הפרי הסובבים אותה: "כי האדם עץ השדה לבוא מפניך במצור". למרות שאיסור כריתת עץ נכתב בהקשר של מלחמה, חז"ל למדו מכאן עיקרון כללי שיש איסור לכרות עצי פרי. נעסוק בשאלה מתי הותר בכל זאת לקצוץ.
היכן נוהג האיסור?
כפי שכותבת הגמרא במסכת שבת (קכט ע"ב), למרות שיש איסור להשחית עצי פרי וחפצים באופן כללי, כאשר יש צורך חיוני בכריתת העץ (לדוגמא לשבור ספסל על מנת להשתמש בעציו למדורה) – מותר לעשות כך. דנו הפוסקים האם האיסור לכרות עץ לחינם, נוהג בכל מקום:
א. ספר חסידים לרבי יהודה החסיד אינו נחשב ספר לגמרי הלכתי, ויש בו התחשבות בגורמים נוספים שאינם הלכתיים נטו. גם במקרה זה כתב בצוואתו, שעץ המוציא פירות פעמיים בשנה – יש בו סכנה וצריך לקצץ אותו. האחרונים תמהו על שיטתו, שהרי יש איסור דאורייתא לקצץ עץ פרי, ואיך משום חשש סכנה יהיה מותר לעשות כך?!
בשו"ת שם אריה (סי' כז ד"ה אמנם) כתב ליישב בדוחק, שלדעת רבי יהודה החסיד האיסור לקצץ אילן פרי הוא לא רק משום בל תשחית שבפשטות נוהג בכל מקום, אלא גם משום יישוב ארץ ישראל. לכן, כאשר כתב שיש לקצץ עץ הנותן פירות פעמיים בשנה מחשש סכנה – כוונתו רק לעצים הגדלים בחוץ לארץ שאין איסור להשחיתם במקרה של צורך קל, ובלשונו:
"אמנם ממה שאני תמה בזה ממה שכתב בצוואה שם אות נב, אילן העושה פירות ב' פעמים בשנה יש לקצצו מיד ואין להניחו כלל. ואם כן הדבר תמוה, איך התיר הרב יהודה החסיד איסורא וסכנתא. וליישב דברי הרב ז"ל נראה לומר, דאפשר דסבירא ליה דהך איסור לקוץ אילן מאכל הוא דווקא בארץ ישראל, ומשום יישוב ארץ ישראל הוא."
ב. כפי שציין כבר השם אריה, ישובו לדברי ספר חסידים דחוק, כיוון שהגמרא בבבא קמא כותבת ששמואל שחי בבבל נמנע מלעקור עצי פרי – משמע שהאיסור נוהג בכל מקום. משום כך, נקט שאין לנהוג כדברי רבי יהודה החסיד, אלא כפי שציין ספר החינוך ומהנראה גם משאר הראשונים והאחרונים, שהאיסור נוהג בכל מקום, ואין לקצץ גם עץ המוציא פירות פעמיים בשנה.
חשש סכנה
לכאורה, לפי מה שראינו עד כה, במקום צורך אין מניעה לכרות עצי פרי וכן מביאה גם הגמרא במסכת בבא קמא (צא ע"ב) שכך עשה רבינא. אמנם, הגמרא מוסיפה שיש בקציצת עץ גם סכנה, ולכן מת בנו של רבי חנינא שמסופר עליו שקצץ עץ פרי. דנו האחרונים, מה הייחס בין האיסור ההלכתי לבין הסכנה שיש בכך:
א. רבי יעקב עמדין (שאלת יעבץ א, עו) כתב שאין קשר בין הסכנה לבין האיסור ההלכתי, ועל אף שיש מקרים שמותר מבחינה הלכתית לקצץ עץ, מכל מקום יש בכך סכנה. על בסיס הבנה זו, כשנשאל האם מותר לקצץ זמורת גפן כדי להרחיב את מבנה בית הכנסת, כתב שלמרות שמבחינה הלכתית מותר, מכל מקום בגלל הסכנה שבדבר – עדיף שגוי יכרות.
גם המנחת אלעזר (ג, יג) הלך בכיוון זה ואף צעד צעד נוסף וכתב, שבמקרים בהם מגיעה אליו שאלה העוסקת בנושא זה, הוא מפנה אותה לבתי דינים אחרים כדי שלא יורה לקצץ עץ פרי. כמו כן הביא הרב אשר וייס (שופטים תשס"ד) בשם רבו הדברי יציב, שגם כאשר היה עץ שמלכלך מאוד את הגינה בפירותיו, לא היה מורה היתר לקוץ אותו בגלל הסכנה שבדבר.
ב. הט"ז (יו"ד קטז, ו) והחתם סופר (יו"ד ב, קב) חלקו וסברו, שהאיסור והסכנה כרוכים זה בזה. משום כך כפי שהורו הרמב"ם (שו"ת סי' קיב) והרא"ש (ב"ק ח, יד), במקום שאין השחתה לחינם, כגון במקרה בו אדם רוצה להרחיב את דירתו ויש עץ בחצר שמונע את ההרחבה – מותר לקצץ אותו. כמו כן, במקרה בו העץ מלכלך את החצר וגורם יותר נזק מתועלת, או שגורם להחשכת הבית – מותר לקצץ אותו. כך גם הגישה ההלכתית הרווחת, אך למרות זאת במקום האפשר מורים לגוי לקצוץ את העץ לחשוש לדעת האחרונים שסברו שיש בכך סכנה.
(שופטים תשפ"ב)
