בפרשתנו (דברים לא,יב) נקרא על מעמד ההקהל, שמצווה עליו משה את הכהנים והזקנים. במעמד זה יש לשנן את דברי התורה לכלל האומה, בשביל לשמור על רציפות בקשר בין הקב"ה לעמו. אלמלא מעמד חשוב זה, לא היו זוכים ישראל לקבלת תורה מחודשת אחת לכמה שנים, ומהר מאוד היה הקשר האמיץ בינם לבין א-להיהם עלול להפרם.
המשנה והתלמוד במסכת סוטה (דף מא) עוסקים בדיני ההקהל. כפי המתואר שם, היתה במעמד ההקהל תקרית בלתי נעימה עם אגריפס המלך, בנו של הורדוס הרשע, שנחשב בעיני חכמים, שלא כאביו, לאדם בעל מדות טובות ורצון טוב.
כך לשון המשנה שם (סוטה מא,א):
"פרשת המלך כיצד? מוצאי יום טוב הראשון של חג בשמיני במוצאי שביעית, עושין לו בימה של עץ בעזרה והוא יושב עליה, שנאמר: 'מקץ שבע שנים במועד וגו' . חזן הכנסת נוטל ספר תורה ונותנה לראש הכנסת, וראש הכנסת נותנה לסגן, והסגן נותנה לכהן גדול, וכהן גדול נותנה למלך, והמלך עומד ומקבל וקורא יושב. אגריפס המלך עמד וקבל וקרא עומד (=כלומר, נמנע מלשבת, שאין ישיבה בעזרה אלא למלכי בית דוד, צ"ה), ושבחוהו חכמים, וכשהגיע ל'לא תוכל לתת עליך איש נכרי', זלגו עיניו דמעות (=כי היה אדומי במוצאו, צ"ה). אמרו לו: אל תתירא, אגריפס, אחינו אתה, אחינו אתה. וקורא מתחילת 'אלה הדברים' עד 'שמע', ו'שמע', 'והיה אם שמוע', 'עשר תעשר', 'כי תכלה לעשר', ופרשת המלך וברכות וקללות, עד שגומר כל הפרשה. ברכות שכהן גדול מברך אותן – המלך מברך אותן, אלא שנותן של רגלים תחת מחילת העוון".
חכמים הפגינו פייסנות ועדינות כלפי תסכולו של אגריפס, וניחמוהו שהוא אחיהם. אולם, התלמוד מביע ביקרות גלויה על ההתנהגות הזו של חכמים (סוטה מא,ב):
"תנא משמיה דרבי נתן: באותה שעה נתחייבו שונאי ישראל כלייה, שהחניפו לו לאגריפס. אמר ר' שמעון בן חלפתא: מיום שגבר אגרופה של חנופה – נתעוותו הדינין ונתקלקלו המעשים, ואין אדם יכול לומר לחבירו מעשי גדולים ממעשיך".
אף שאגריפס צדיק היה בתכונותיו, מכל מקום העובדה שהוא מלך על העם על תקן של מלך ישראל, בעוד מוצאו לא איפשר לו לעשות כן, וחכמי ישראל תמכו בו בצורה גלויה – הביאה לאיום קיומי על האומה. שכן, תפקיד המלוכה בישראל אינו פונקציה מנהלתית גרידא, כי אם גילוי של כסא ה' בעולם. ונוכחותו של אגריפס על כס זה הינה חילול ה' חמור, שחובה לכל הפחות למחות עליו.
מכל מקום, אנו למדים שאחד מסממני הריבונות של עם ישראל בארצו הוא מעמד ההקהל, כאשר מלך ישראל, יחד עם כל בעלי התפקידים הבכירים בהיררכיית הרוח והשררה של האומה, מתקבצים למעמד חידוש המחויבות של ישראל לברית ה', לתורתו ולערכיו. לכן, אך טבעי הוא שבעת ההתעוררות של ישראל לשוב לארצם, תעלה השאלה – האם ניתן לחדש את מעמד ההקהל גם בימינו.
ראש וראשון למעוררים על דבר חידוש מצוות ההקהל היה הרב אליהו דוד רבינוביץ' תאומים, הידוע בכינויו "האדר"ת". האדר"ת, חותנו של הרב קוק מזיווג ראשון, נשא בכהונה הרמה של רב העיירה פוניבז', ממרכזי התורה הגדולים בליטא. באחרית ימיו קיבל על עצמו את המשרה המכובדת של רב עיה"ק ירושלים, כממלא מקומו של ר' שמואל סלנט זצ"ל, אך לא האריך ימים בכהונה זו. היה אחד מגדולי הדור המובהקים, ומגיל צעיר החל בכתיבת חידושי תורה ותשובות הלכתיות.
כחלק מתפיסת עולמו, שהיתה מקורבת ביותר להלך המחשבה של חובבי ציון, ראה בהתעוררות של יהודים מכל קצווי הארץ לשוב ולחונן את עפר הארץ כבשורה גאולית לכל דבר. על רקע זה, ביקש לחדש את מעמד ההקהל, והסעיר את עולם התורה. בשני קונטרסים טען את טיעוניו, לפיהם יש מקום גם כיום, בלא יובל ובלא מקדש, לנהוג מחדש במנהגי מצוות ההקהל. אמנם, גם האדר"ת ביקש רק לחדש זכר למקדש, ולא לקיים את המצוה עצמה, שכן המכשול האמיתי הוא העדר המקדש, שאת מצות ההקהל צריך לקיים בעזרה שלו. לטענתו, שנלוו אליה פוסקים רבים, בימינו אין מצוות ההקהל חלה אף מדרבנן.
שמן של החוברות שהוציא מעיד על תוכנן: "זכר למקדש", ו"כדבר בעתו". לפי עדותו של הרב הרצוג (שו"ת היכל יצחק סימן נח), המעורר הראשי להוצאה לפועל של היוזמה היה לא אחר מאשר הראי"ה קוק.
הרב הרצוג התעסק עוד לפני הקמת המדינה בשאלה זו (ליתר דיוק – תמוז תש"ה), והתעסק בעיקר בשאלות צדדיות, כדוגמת החשש מחילול יום טוב כתוצאה מההכנות למעמד, כדוגמת בנין הבימה וכדומה. שאלות אלה הביאו אותו להמלצה שיש לדחות את מעמד ההקהל ביום-יומיים, בשביל לאפשר התקבצות של כלל ישראל ובנין יציב וראוי במקדש, ללא חשש לחילול יום טוב. הוא הסתמך בעיקר על הירושלמי (מגילה א,ד) לפיו אם חל יו"ט של סוכות להיות ביום ששי, ומוצאי יו"ט היה על כן בש"ק, יש לדחות את ההקהל. מכאן הסיק הרב אגב שקלא וטריא ארוכה, שניתן לדחות את המעמד, בעיקר כאשר יש חשש לחילול יו"ט ושבת. הוא הביא שאלות נוספות, כדוגמת: כיצד ניתן לקיים הקהל בלא שמיטה, או האם מצוות ההקהל שייכת כאשר כולנו בחזקת טמאי מתים, וסילק את כולן ביושר ובפשטות, כדרכו בקודש (מומלץ לעיין בגוף התשובה, ולראות גם איך מציע הרב לנהל את הטקס עצמו).
בתשובה העוקבת (סימן נט) עורר הרי"א הרצוג דיון מחודש בשאלה לאחר הקמת מדינת ישראל. הוא ניסח הצעה למועצת הרבנות הראשית, הקוראת לעשיית מעמד הקהל, ברוב עם ולפי כללי טקס ברורים, שאינם מעניקים למעמד תוקף של הקהל כבימי הבית (הוא מציע לקיים את המעמד על הר ציון, קרי בקירבת העיר העתיקה, שכן דבריו נכתבו בשנת תשי"ב, כאשר שרידי המקדש ועיר הקודש היו נתונים בידי זר).
הרב הרצוג עצמו אף עמד, יחד עם עמיתו הרב בן ציון חי עזיאל, בראש מעמד ההקהל הראשון לאחר הקמת המדינה, בתשי"ג.
בשנת תש"ו הוציא מוסד הרב קוק ספר: "זכר להקהל", ובו חיוו דעתם גדולי הדור על שאלת חידוש המנהג בזמן הזה (וביניהם הגרי"מ חרל"פ, הגרש"ד כהנא, ועוד), וגדולי ישראל אחרים נתנו דעתם לנקודה (הגרש"י זוין בספרו לאור ההלכה, הגר"א שפירא בספרו מנחת אברהם, ועוד רבים). בשנת תשס"א הוציא מכון התורה והארץ, בעריכת הרב יהודה זולדן (בגוש קטיף, ייבנה ויכונן במהרה) את הקובץ הזה מחדש, והוסיף עליו את חוות דעתם של תלמידי חכמים שנתחדשו מאז, והרחבות נוספות.
יש לציין שלא כל גדולי הדורות חיבבו את רעיון חידוש ההקהל. ידוע שהחזון אי"ש התנגד ליוזמה זו, והגדיל לעשות הרב אליעזר מנחם מן שך, שאף פירסם קול קורא ברבים להמנע מלהשתתף בטקס זה.
נסיים בדבריו המרגשים של רבינו הגדול הרמב"ם, שחושף לפנינו טפח מגדולתה של מצוות ההקהל וערכה, ונתפלל לשיבתה במלוא עוצמת החיוב התורני שבה עלינו (הלכות חגיגה ג,ה-ו):
"הקריאה והברכות בלשון הקדש… וגרים שאינן מכירין חייבין להכין לבם ולהקשיב אזנם לשמוע באימה ויראה וגילה ברעדה, כיום שניתנה בו בסיני. אפילו חכמים גדולים שיודעים כל התורה כולה חייבין לשמוע בכוונה גדולה יתרה, ומי שאינו יכול לשמוע מכוין לבו לקריאה זו, שלא קבעה הכתוב אלא לחזק דת האמת. ויראה עצמו כאילו עתה נצטוה בה ומפי הגבורה שומעה, שהמלך שליח הוא להשמיע דברי האל".
תשס"ו