אבי רט (מנהל חינוכי ועורך התלמוד הישראלי [מדיסון])שיחת הפרידה של משה רבנו מעם ישראל איננה שיחת נימוסים מלטפת ומחמיאה. בלי למצמץ ובלי לגמגם משה רבנו באופן מפוקח ונוקב אומר לעם את האמת בפנים: "כִּי אָנֹכִי יָדַעְתִּי אֶת מֶרְיְךָ וְאֶת עָרְפְּךָ הַקָּשֶׁה הֵן בְּעוֹדֶנִּי חַי עִמָּכֶם הַיּוֹם מַמְרִים הֱיִתֶם עִם ה' וְאַף כִּי אַחֲרֵי מוֹתִי". מי אם לא משה רבנו, שסבל ואכל מהעם הזה כל כך הרבה מרורים במשך עשרות שנות מנהיגותו במצרים ובמדבר, יודע ומכיר היטב את אופיו של העם הזה.
משה לא משלה את עצמו, ולא את מאזיניו. הוא עומד לעבור מן העולם והוא יודע בדיוק מה יקרה אחרי מותו. דווקא מתוך מנהיגותו ואחריותו הציבורית הוא אומר לעם את האמת : "כִּי יָדַעְתִּי אַחֲרֵי מוֹתִי כִּי הַשְׁחֵת תַּשְׁחִתוּן וְסַרְתֶּם מִן הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר צִוִּיתִי אֶתְכֶם וְקָרָאת אֶתְכֶם הָרָעָה בְּאַחֲרִית הַיָּמִים כִּי תַעֲשׂוּ אֶת הָרַע בְּעֵינֵי ה' לְהַכְעִיסוֹ בְּמַעֲשֵׂה יְדֵיכֶם".
אלא שבצד הגדרת הבעיה, משה גם מניח בפני העם את מפת הדרכים שתנחה אותם אל היעד: " הַעִדֹתִי בָכֶם הַיּוֹם אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ הַחַיִּים וְהַמָּוֶת נָתַתִּי לְפָנֶיךָ הַבְּרָכָה וְהַקְּלָלָה וּבָחַרְתָּ בַּחַיִּים לְמַעַן תִּחְיֶה אַתָּה וְזַרְעֶךָ".
הלל הזקן, היה נשיא ישראל בשנים האחרונות לפני הספירה, היא התקופה בה פעל גם הורדוס בארץ. במשפט ממוקד ונוקב במשנה בפרקי אבות, אומר הלל את המילים שיש בהן את ערך היסוד האנושי לכל אדם ואדם: " וּבְמָקוֹם שֶׁאֵין אֲנָשִׁים הִשְׁתַּדֵּל לִהְיוֹת אִיש".
ישנן תקופות בחיים בהן המציאות משתנה, סדרי עולם קורסים, אנשים מתייאשים, וכולם ניצבים ותוהים מה נכון וצריך לעשות בעת הזו. פעמים רבות במצבים שכאלו אנשים נוטים לקטר ולחפש אשמים במצב- ממנהיגי הציבור עד בני המשפחה ועד השכנים מלמטה. למעטים יש את כוחות הנפש לא לחפש מי אשם, אלא לחפש מה כל אחד ואחד צריך לעשות, ואיך כל אחד ואחד לוקח אחריות.
זו בדיוק כוונת המשפט- "וּבְמָקוֹם שֶׁאֵין אֲנָשִׁים הִשְׁתַּדֵּל לִהְיוֹת אִיש".
הרופא יכול לתת כדורים ולנתח- אבל האחריות על הבריאות היא בסופו של דבר על האדם עצמו.
רו"ח, הבנקאי, הארכיטקט, המורה, המנטור, היועץ, העו"ד, הדיאטנית ובן הדוד וכן הלאה- כל אלו יכולים להמליץ על דברים רבים כל אחד בתחומי הידע שלו- אבל בסופו של דבר – ההחלטה והאחריות מוטלים על כל אחד ואחד, ואין טעם לקום כל בוקר ולחפש במי להטיח את האשמה.
המצב בארץ מורכב ורגיש מאד- רפואית, כלכלית, חברתית ופוליטית- והכל כרוך זה בזה, כאשר הקורונה ממשיכה בשלה וגובה קורבנות רבים.
ההנחיות לא ברורות, המידע לא חד-משמעי, האמון במערכות לא גבוה, ובהחלט יש סיבה לקטר ולהאשים. אבל דווקא במצב הזה צריך לזכור שלקטר ולהאשים זו לא תוכנית עבודה ולא פיתרון, ודווקא במצב הזה מתגלה האחריות של כל אחד ואחד- לחייו, למשפחתו, לחבריו ולסביבתו.
אלו בדיוק שעות המבחן של 'להיות איש', של להפעיל את השכל וההיגיון, את הזהירות, שיקול הדעת וקור הרוח, ולפעול בהתאם. כל אחד כבר יודע מה המציאות ומה הנתונים מסביב- ועכשיו עליו לקחת אחריות.
דווקא ובמיוחד במקום שֶׁאֵין אֲנָשִׁים, יש צורך בהתגייסות ובמאמץ גדול שבעתיים של כל אחד ואחת – "להִשְׁתַּדֵּל לִהְיוֹת אִיש". רק כך מנצחים, רק כך הופכים משבר להזדמנות ולגילוי כוחות גדולים שיש בכל אחד מאיתנו, רק כך הערבות ההדדית והאחווה האנושית יבואו לידי ביטוי.
(נצבים וילך תשפ)
