הרב יעקב הלוי פילבר (מייסד הישיבה לצעירים -ישל"צ וביה"ס נעם)נח ומשה רבנו כל אחד היה מנהיג בדורו, אלא שלכל אחד מהם היה מסלול הפוך כמו שמובא במדרש (ב"ר פל"ו ג): "חביב משה מנח– נח משנקרא: 'איש צדיק' נקרא: 'איש האדמה', אבל משה משנקרא 'איש מצרי' נקרא: 'איש האלקים'". אמנם עם לידתו הביא נח מהפך ביישובו של עולם, "בשעה שברא הקב"ה את אדם הראשון השליטו על הכל, הפרה הייתה נשמעת לחורש, והתלם נשמע לחורש, כיון שחטא האדם מרדו עליו, הפרה לא הייתה נשמעת לחורש והתלם לא היה נשמע לחורש" וכך נמשך הדבר עד לידתו של נח, "כיון שעמד נח- נחו". בגלל הקללה "ארורה האדמה בגללך" הייתה האדמה עד ימיו של נח בלתי ידידותית לאדם, כפי שמתאר זאת המדרש: "לא כשהיו זורעים היו קוצרים, אלא היו זורעים חטים וקוצרים קוצים ודרדרים, כיון שנולד נח חזר העולם ליישובו, קצרו מה שזרעו". וכך הופיע נח כמביא תקוה לאנושות, ככתוב: "זה ינחמנו ממעשנו ומעיצבון ידינו מן האדמה אשר אררה ה'". כמו כן תרם נח אף את תרומתו להקל על האדם במלאכתו: "עד שלא נולד נח היו עושים מלאכה בידיהם לכך כתיב: 'מעיצבון ידינו', נולד נח התקין להם מחרשות ומגלות וקרדומות וכל כלי מלאכה" (תנחומא בראשית יא). נח הביא מרפא לתחלואי הכלכלה של החברה האנושית, אבל הבעיה בדורו של נח לא הייתה רק כלכלית, אלא גם מוסרית־רוחנית, ובתחום זה נחל נח כישלון.
נח ומשה, שניהם לכאורה התחילו מאותה נקודת פתיחה, שניהם נולדו מהולים כמו שאמרו במדרש (שוח"ט תהלים ט): "נח נולד מהול ככתוב: 'צדיק תמים' ומשה נולד מהול ככתוב: 'ותרא אותו כי טוב הוא'", אבל בהמשך חייהם נפרדה דרכם, נח משראה את הרוע בעולם לא יצא להתמודד עמו אלא הלך להתבודד, כמתואר בספר הזהר (ח"א עמ' נח ב): "כיון שנולד נח וראה מעשיהם של בני האדם שהם רעים לפני הקב"ה, הלך והחביא עצמו ועסק בעבודת הבורא כדי שלא ללכת בדרכיהם, ובאותה השעה עסק בספרו של אדם הראשון ובספרו של חנוך ולומד מהם איך לעבוד את בוראו". אפשר היה להבין את התבודדותו של נח אילו היה מתכוון בה כהכשרה להתמודד עם הרוע שבעולם, אבל לא כך נהג נח, אלא גם אחרי שהכשיר את עצמו עדיין לא יצא אל העם להשפיע על דורו ולהשיבם למוטב, גם אז הוא ממשיך להסתגר בפינתו: "מאה ועשרים שנה היה נח נוטע ארזים וקוצצן, אמרו לו אנשי דורו: בשביל מה זה? אמר להם: ככה אמר ריבון העולמים שהוא מביא מבול על העולם" (ב"ר ל ז). בכל אותה תקופה אין נח יוצא אל העם, אלא הוא מחכה שהם יבואו אליו, ורק כשבאו אליו הוא מוכיח אותם.
אחרת ממנו נהג משה רבנו, למרות שגדל כנסיך בארמונו של פרעה, אין הוא מוצא ענין בכל הכבוד הזה אלא יוצא אל אחיו לראות בסבלותם, נושא עמם בעול: "היה נותן כתפיו ומסייע לכל אחד ואחד מהם" (שמו"ר א כז). וכשראה איש מצרי מכה איש עברי אין הוא עומד מן הצד אלא מגן עליו ומכה את המצרי, ואחר כך בראותו שני עברים נצים הוא מוכיח את הרשע, כי משה אינו יכול להיות שווה נפש לרוע המתחולל סביבו. בספר הזהר (ח"א סז ב) מוצאים אנו הבדל נוסף בין נח למשה, כמו שמובא שם: "בא וראה מה בין משה לאחרים, בשעה שאמר לו הקב"ה למשה: 'ועתה הניחה לי… ואעשה אותך לגוי גדול', מיד אמר משה וכי בשביל טובתי אעזוב דינם של ישראל. לא כמו שעשה נח שכשאמר לו הקב"ה שיציל אותו ואת בניו, לא בקש נח רחמים על דורו, ולבסוף כולם נאבדו, ולכן מי המבול נקראו על שמו של נח". ואילו ביציאת מצרים, למרות שעם ישראל היה שקוע במ"ט שערי טומאה, הצליח משה בהנהגתו להפוך אותם להיות "ממלכת כהנים וגוי קדוש". גם דורו של נח היה שקוע במ"ט שערי טומאה, אך נח באותה העת עסק בטיפוח עצמו בלבד, כמו שדייק 'אור החיים' בפירושו: "אלה תולדות נח, נח" \- "נח לבד ושלל זולתו". משום כך משה הלך והתעלה עד להיותו 'איש האלקים', ואילו נח מפסגת 'איש צדיק תמים' לבסוף התדרדר "ויחל נח איש אדמה ויטע כרם– וישת מן היין וישכר ויתגל בתוך אהלו". (נח תשע"ח)
