ובחוקותיהם לא תלכו

את עם ישראל אפשר לראות כאי בודד בתוך ים־אדם של אומות העולם. שימורו של עם ישראל לבל יתבולל בעמים וימשיך להגשים את יעודו ההיסטורי, אינו דבר המובן מאליו אלא דורש שימת לב מיוחדת ומאמץ בלתי שיגרתי. למטרה זו ייחדה התורה מצוות רבות שתכליתן להגן על הקיום הייחודי של היהודי עלי אדמות. שמירה זו נדרשת לא רק בהיות עם ישראל גולה מחוץ לארצו כמיעוט בתוך רוב שאינו יהודי, אלא סכנה לא פחותה עלולה לאיים על קיומו של העם גם בהיותו יושב ריבוני בארצו, כמו שהשיב מנשה מלך יהודה לרב אשי בחלום, [סנהדרין קב ב] שהתפלא כיצד דורו של מנשה למרות שהיה חכם עבד עבודה זרה? והשיב לו מנשה: שאילו היית חי בדורנו, היית מגביה את שפת חלוקך מבין רגליך שלא יפריע לך לרוץ, והיית רץ אחרינו לעבוד עבודה זרה. כך שאי אפשר לסמוך על תבונתו של העם בלבד.

אחת המצוות הבאה להגן עלינו מפני סכנת ההתבוללות הוא האיסור "ובחוקותיהם לא תלכו". כהקדמה לאיסור זה אומרת התורה: "כמעשה ארץ מצרים אשר ישבתם בה לא תעשו, וכמעשה ארץ כנען אשר אני מביא אתכם שמה לא תעשו", מכאן רואים שסכנת ההתבוללות קיימת גם בגלות וגם בארץ ישראל. אבל כאן נשאל: האם כל הנהגה או פעולה הנעשות באומות העולם תהינה אסורות עלינו? שאלה זו שואל המדרש [ספרא]: "ובחוקותיהם לא תלכו – יכול לא יבנו בנינים ולא יטעו נטיעות כמותם? תלמוד לומר: 'ובחוקותיהם לא תלכו', לא אמרתי אלא בחוקים החקוקים להם ולאבותיהם, מה היו עושים? האיש נושא לאיש, והאשה לאשה, לכך נאמר ובחוקותיהם לא תלכו". ופירש המלבי"ם: "שלא ילכו בחוקיהם הנשחתים". הרמ"א [בשו"ע יורה דעה סימן קעה סעיף א בהג"ה] סייג את האיסור בשני מרכיבים: פריצות ועבודה זרה, וכך כתב שם: "יהא מובדל מהם במלבושיו ובשאר מעשיו, וכל זה אינו אסור אלא בדבר שנהגו בו העובדי כוכבים לשום פריצות… או בדבר שנהגו למנהג וחוק ואין טעם בדבר, דאיכא למיחוש ביה משום דרכי האמורי ושיש בו שמץ עכו"ם מאבותיהם. אבל דבר שנהגו לתועלת, כגון שדרכו שכל מי שהוא רופא מומחה יש לו מלבוש מיוחד שניכר בו שהוא רופא אומן, מותר ללובשו, וכן שעושין משום כבוד או טעם אחר".

הבחנה זו, שלא כל דבר שבאומות העולם נכלל ב'חוקות הגויים', אנו מוצאים גם ביישוב הסתירה שבדברי הנביא יחזקאל, שפעם אחת [שם יא יב] הוא קובל על עם ישראל ש"כמשפטי הגויים אשר סביבותיכם עשיתם", שמשמע שלא היו צריכים לעשות, ואילו במקום אחר [שם ה ז] מתלונן הנביא בטענה הפוכה: "כמשפטי הגויים אשר סביבותיכם לא עשיתם", שמשמע שכן היו צריכים לעשות כמשפטי הגויים. ותשובת הגמרא [סנהדרין לט ב]  היא: "כמתוקנים שבהם לא עשיתם, כמקולקלים שבהם עשיתם", מכאן משמע שיש מקרים שעם ישראל לא רק שאינו צריך להסתייג ולהימנע מההנהגות המתוקנות שאצל הגויים אלא הוא צריך אף לאמץ אותם.

דוגמא להבחנה בין מתוקן למקולקל אצל הגויים מוצאים אנו בעצת יתרו למשה במינוי השופטים. משה מקבל את כל עצותיו של יתרו מלבד אחת, והיא שיתרו אומר: "כל הדבר הגדול", ואילו משה אומר: "את הדבר הקשה" [שמות יח]. ההבדל בין השנים הוא כמו שאמרו חז"ל: "חכמה בגויים תאמין, תורה בגויים אל תאמין". בעוד כל שאר עצותיו של יתרו היו מניסיון חכמת החיים שלו ומשה קיבלם, אבל ההבדל בין 'גדול' ל'קשה' בדיון המשפטי דבר זה כבר שייך ל'תורה', שאצל הגויים יש בתי משפט לתביעות קטנות מפני שאצלם הכמות קובעת, ושם מסתפקים בשופטים זוטרים לדון בסכומים קטנים, ואילו בתביעות הגדולות כאן נזקקים לטיפול של שופטים מומחים, ואילו ביהדות אנו אומרים: "דין פרוטה כדין מאה", על כן בחירת השופט היא לא לפי סכום התביעה אלא לפי קושי המשפט.

(מצורע תשפ"ב)