הרב אילעאי עופרן (רב קבוצת יבנה, ראש מקד"צ "רוח השדה")
בשם האמונה בא-ל נעשו לאורך ההיסטוריה מעשי החסד הנעלים ביותר והזוועות המתועבות ביותר. אתאיסטים גמורים הניחו תשתית פילוסופית לתורת המוסר, אך גם לתורות גזע ולטבח המונים
"למרות שאני אדם דתי, אני בכל זאת מאמין בא-לוהים", כתב פעם הרב שטיינזלץ, והתכוון כנראה לכך שבחינוך הדתי עוסקים בלי הרף בעידוד שמירת מצוות, בלימוד תורה ובאכיפה של מאפיינים דתיים, אבל כמעט ולא מדברים על אמונה בקב"ה.
אחרי לא מעט שנים בעולם החינוך, ואינספור שיחות עם צעירים וצעירות שמתלבטים ומתייסרים בשאלות אמוניות, אני מניח כאן 5 הערות על השאלה "האם יש א-לוהים"? – השאלה שלכאורה ממנה הכל מתחיל, ובכל זאת קשה כל כך לקיים בה דיון מסודר.
- דיונים מוכרעים למעשה בשלב ניסוח השאלה, ולכן כדאי לשים לב שהנחות היסוד שבבסיס השאלה והאופן שבו היא נשאלת עשויות להשפיע במידה רבה על התשובה שתתקבל. לפני שאדם שואל את עצמו "האם אני מאמין בא-לוהים?" צריך להחליט מהי בכלל אותה אמונה – מחשבה? תחושה? השקפת עולם? חוויה קיומית? וממילא יהיה עליו להחליט באיזה ארגז כלים להשתמש – האם להשתמש ברגש או בשכל? האם ללמוד תכנים חיצוניים או להתחבר לעולם פנימי? הצרה היא שרוב הצעירים והצעירות שפגשתי בהתלבטות הזו, מדלגים על השלב הזה, וכך בעצם שואלים שאלה חסרת פשר, שבסך הכל בועטת אליהם בחזרה את הנחת היסוד שהם בכלל לא שמו לב שהם הניחו. לא מעט מהם מחפשים "להרגיש" את א-לוהים, למרות שאני לא בטוח שבכלל יש לנו חיישן לזה.
- השאלה הזו, שמייסרת אותם למשך תקופה כה ארוכה, בדרך כלל לא מקדמת אותם מילימטר. כי, גם אחרי שהשבנו עליה לעצמנו, נותרו עדיין כל השאלות פתוחות. בשם האמונה בא-ל נעשו לאורך ההיסטוריה האנושית מעשי החסד הנעלים ביותר אך גם הזוועות המתועבות ביותר. אתאיסטים גמורים הניחו תשתית פילוסופית לתורת המוסר, אך גם לתורות גזע ולטבח המונים. אם גם המאמין וגם הכופר יכולים להיות טובים וישרים ויכולים להיות חלאות מכוערות, כנראה שהשאלה החשובה באמת אינה "האם אתה מאמין בא-לוהים?" אלא, מה המשמעות וההשלכות של האמונה הזו על עולמך והתנהגותך?
- אמונה בא-לוהים לא יכולה להיות תשובה לשאלה, משום שהיא לעולם לא מסקנה מתבקשת מאיזה דיון או הוכחה פילוסופית ניצחת. היא הנחת עבודה, אקסיומה, הכרעה. היא בחירת השפה באפליקציה. היא ההגדרה של האופן שבו נדבר מכאן והלאה על כל השאלות הבאות.
- הניסיון לחקור את השאלה "האם יש א-לוהים?" דומה לניסיון לברר האם אבא שלנו הוא באמת אבא שלנו. הרי לרובנו אין שום הוכחה לכך, ולפעמים יכול להזדחל לו איזה ספק שמא מי שאנו קוראים לו "אבא", אינו באמת האבא הביולוגי שלנו. אותם נער או נערה יכולים לבקש מאבא שלהם לעשות בדיקת ד.נ.א. וללחוץ ולדרוש עד שהוא ישתכנע.
הצרה היא, שגם אם הבדיקה תראה בוודאות גמורה שאכן מדובר באבא, מערכת היחסים איתו כנראה נחרבה לעד, או לפחות ניזוקה קשות. את הנזק שנעשה ליחסים ביניכם כשפקפקתם באבהותו של אבא, שום ראייה לא תמחק.
במילים אחרות – על השאלה "האם יש א-לוהים?" אי אפשר להשיב בחיוב. כי, גם אם המסקנה היא שיש, אתה בעצם אפיקורס. בדיוק כמו עם אבא שלנו, אדם מאמין, מוותר על הבירור…
- השאלה "האם אתה מאמין בא-לוהים?" היא לכאורה השאלה שהכל בנוי עליה, ודווקא בגלל זה אין הרבה טעם לעסוק בה. הדיון בה מעייף ומתסכל, והופך מהר מאד ל"לופ" חסר תוחלת.
אם יש לכם תלמיד או תלמידה, ילד או ילדה, שעסוקים מאד בשאלה הזו, שמתלבטים לאורך זמן האם הוא קיים ומה משמעות החיים, כדאי לברר מדי פעם מה שלומם, מה מצב הרוח שלהם ואיך הם ישנים בלילה. בכמה מקרים שפגשתי, לא תמיד ולא לרוב – אבל לפעמים, יותר משהייתה כאן שאלה אמונית, היה כאן תסמין של דיכאון…
(ראש השנה תשפ"ג)
