להקליט שיעורים של רבנים

אני משתדל לצאת מנקודת ההנחה שכל מייל, הודעת וואטסאפ, שיעור או שיחה שאני מקיים באחד מכובעיי המקצועיים, עשויים להיות מופצים בשער בת רבים

נחמה דודתי הגדולה, הלא היא פרופ' נחמה ליבוביץ', אסרה על תלמידיה ותלמידותיה באיסור חמור להקליט את שיעוריה. מי שרוצה לשמוע את השיעור, היתה נחמה אומרת, יתאמץ ויתכבד נא להגיע לכיתה. כך קרה, שאחרי לכתה כמעט ולא נותרו לנו שיעורים בקולה. מלבד כמה תכניות רדיו שהיא הקליטה באופן מתוכנן ועוד כמה שיעורים שהוקלטו כנראה באופן פיראטי בניגוד לרצונה ובלי הסכמתה, שיעוריה הרבים לא תועדו בשמע או בתמונה.

במשך שנים חשבתי שגישתה של נחמה היא הנכונה. שהאזנה לשיעור מוקלט אינה מאפשרת ללומד להפיק את מה שצריך היה להפיק מן השיעור. שלמידה משיעור מוקלט היא הפתח ללמידה פאסיבית, שהיא, כפי שלמדנו מנחמה, יסוד היסודות של הטעויות ואי ההבנה בלימוד.

זאת ועוד, סבור הייתי שהקלטת שיעורים עשויה להביא לזילות החומר הנלמד והשיעור בכלל. אם יכול הלומד להאזין לשיעור אחר כך בזמן ובמקום המתאימים לו, הוא ממילא לא יטרח להגיע לשיעור ולהשתתף בו. המדרון נראה היה לי חלקלק והמחיר גדול.

חלפו השנים ונעשיתי מורה ותיק בעצמי. הטכנולוגיה הלכה והשתכללה ואת הרשמקול והקלטות של לפני דור או שניים החליפו מכשירים חכמים שיכולים לצלם, להקליט ולהפיץ בקלות רבה ובאיכות גבוהה. איני יודע מה הייתה נחמה אומרת על הטכנולוגיה המודרנית בתחום הזה, אך למרות הגירסא דינקותא שלי מבית מדרשה של נחמה, בשנים האחרונות שיניתי את דרכי לחלוטין ואני מסכים בשמחה לכל בקשה להקלטה או לתיעוד של שיעור.

יתרה מזאת, מדי פעם אני אפילו מבקש מהתלמידים במכינה להקליט או לצלם שיעורים שנראים לי בעלי משמעות מיוחדת ואני מעלה אותם לרשת או מפיץ אותם ברשתות החברתיות. מה שהיה נראה בעיני טאבו אסור, הפך עבורי לכלי עבודה זמין, שימושי ויומיומי.

הסיבה הראשונה והעיקרית לכך אינה חינוכית או לימודית אלא דווקא מוסרית-אתית. כלל מספר אחת באתיקה רבנית (וכולי תפילה שיום יבוא והכללים הללו ייכתבו, יפורסמו וייאכפו) הוא שמערכת היחסים בין רב לתלמידיו או לבני קהילתו אינה הדדית ואינה סימטרית. רב מחויב לחסיון, דיסקרטיות ופרטיות של תלמידיו ואנשי הקהילה הפונים אליו. עליו לשמור את סודותיהם ואין לו רשות להפיץ או להשתמש בדברים שנאמרו לו ללא רשותם. בין אם נאמרו בשיעור פומבי ובין אם נאמרו בשיחה אישית. אבל, וזהו "אבל" גדול מאד, לתלמידים או לקהילה אין חובה כזו כלפי רבם. אסור שתיווצר אשליה של סודיות הדדית. מציאות שבה תלמידים מחוייבים לשמור את סודותיו של הרב, או שחל על דבריו חסיון כלשהו מצדם, עלולה להיות פתח לניצול, למניפולציות, לשחיתות, לפגיעה ולעוול. "אור השמש מטהר", והידיעה שהדברים חשופים לאור השמש היא אחד המגנים הנאמנים ביותר כנגד אותן רעות חולות.

לכן, כשמבקשים רשות להקליט שיעור שלי אני שמח פעמיים – האחת על ההזדמנות להפיץ תורה באופן רחב יותר, והשניה על התזכורת החשובה ש"כל מעשיך בספר נכתבים".

למען האמת, אני משתדל לצאת מנקודת ההנחה שכל מייל, הודעת וואטסאפ, שיעור או שיחה שאני מקיים באחד מכובעיי המקצועיים, עשויים להיות מופצים בשער בת רבים.

כך מתקיימים בעיניי דברי הגמרא: "לעולם יראה דיין עצמו כאילו חרב מונחת לו בין ירכותיו וגיהנם פתוחה לו מתחתיו". נכון שכשהחרב מונחת שם קשה לדבר בחופשיות. אך במחשבה שנייה, הניסיון מלמד כי ישנן פעמים בהן עדיף שבהקשרים מסויימים בני אדם ייזהרו מלדבר בחופשיות…

נכון שעלולים להיות אנשים שישמחו להוציא את דבריי מהקשרם ולהתכבד בקלוני, נכון שאני עלול להיכשל בלשוני, אך עדיין התהום מן העבר השני עמוקה יותר. וה' יצילנו משגיאות ויטהר לבנו לעובדו באמת.

(פנחס תשפ"ג)