שיחות לפני החתונה

תיירים בודקים איפה יפה ונעים, כדי להחליט לאן לנסוע. אזרחים החליטו לחיות במדינה מסוימת, וזה חלק ממה שעושה אותה יפה ונעימה בעיניהם

אני ממעט מאד לערוך חופות. כמעט בכל יום אני מקבל פנייה או בקשה מזוג המבקש שאערוך את חופתם, ואם הייתי נענה לכולם, כנראה שהייתי עוסק רק בזה. לכן, בשנים האחרונות אני עורך חופות רק של בני הקהילה שלי בקבוצת יבנה או של תלמידיי ותלמידותיי לאורך השנים במכינת רוח השדה ובמכינת צהלי.

המפגש עם תלמידים ותלמידות, בדרך כלל לאחר כמה שנים מסיום הלימודים במכינה, בתחנת החיים שבה הם מוצאים סוף סוף את שאהבה נפשם, ומתחילים לבנות בית נאמן בישראל, זו הזדמנות פז להכיר את עולמם ולשמוע על מסעם הרוחני והאישי בשנים שלאחר עזיבת המכינה. זו גם הזדמנות עבורי, כאיש חינוך, לצייד אותם בצידה נוספת לדרך, יחד עם בן או בת הזוג שלהם, לאותה משימה גדולה, אולי משימת החיים הגדולה מכולן – נישואין והקמת משפחה.

כשהם מגיעים אלי, יחד עם בנות ובני הזוג שלהם, אני שואל אותם תמיד את אותה השאלה – "למה אתם מתחתנים?" לאורך השנים שאלתי עשרות מאות זוגות את השאלה הזו, וקיבלתי תשובות שונות ומגוונות. אצל רבים זה קשור להלכה, אצל כמה מהם לרצון להקים משפחה ולהוליד ילדים. יש כאלה שחשוב להם להכריז על אהבתם קבל עם ועולם, אחרים רוצים לחגוג את אהבתם עם הקרובים להם, והיו אפילו כמה שהודו שזה קצת קשור ללחץ של ההורים. מסתבר שהתשובה לשאלה הפשוטה הזו, אינה פשוטה כלל ועיקר. יחד עם הזוג, אני מנסה לברר מה אמור להשתנות בתודעה שלהם ברגע נתינת הטבעת, מעבר לצדדים ההלכתיים והמשפטיים הרבים?

אחרי שאני שומע מהם, שואל אותם ומהרהר איתם, אני אומר לרובם בערך כך –

בתחילת מערכת יחסים, ה"שיפוט" יוצר את ה"זיקה". הדעה שיש לי כלפי בת הזוג שלי, תקבע האם היא תהיה בת הזוג שלי. אני בוחן אם היא מוצאת חן בעיניי ולפי זה מחליט אם להמשיך את הקשר. היא שואלת את עצמה מה היא חושבת עליי, ולפי זה היא תחליט אם להיענות לחיזוריי. שיפוט חיובי יחזק את הזיקה, שיפוט שלילי יחליש אותה.

חתונה, היא הרגע שבו הסדר מתהפך – במקום שהשיפוט ישפיע על הזיקה, הזיקה יוצרת את השיפוט. בשלב הדייטים – היא נהדרת, ולכן היא "שלי". אחרי החתונה – היא "שלי" ולכן היא נהדרת. הורים לא חשים זיקה עמוקה לילדים שלהם כי הם ילדים נהדרים. ההפך הוא הנכון – הם סבורים שהילדים שלהם נהדרים כי הם חשים כלפיהם זיקה עמוקה. עצם קיומה של אותה זיקה משפחתית, קובעת את היחס והשיפוט שלי כלפי בני המשפחה שלי.

נישואין, זה הרגע שבו אנחנו הופכים "רעות" ל"אחווה" – הרגע שבו קשר בחירי וחברי הופך לקשר משפחתי. זהו הקשר המשפחתי היחיד שלנו שבו אנו בוחרים. הרצון שהחברה שלי תהפוך להיות אישתי, הוא הרצון שהמחוייבות תהפוך למוחלטת. כמו שיש לבן כלפי אמו או לאח כלפי אחיו. מציאות שבה הדעה נקבעת לפי הקשר ולא להיפך. מי שלא עושה את השינוי התודעתי הזה, יתקשה לשמור על קשר נאמן לאורך שנים.

זה נכון בין איש לאישתו, וזה נכון גם בין אדם למדינתו. מה ההבדל בין אזרח לתייר? תיירים שואלים את עצמם איפה יפה ונעים, כדי להחליט לאיזו מדינה לנסוע. אזרחים החליטו לחיות במדינה מסוימת, וזה חלק ממה שעושה אותה יפה ונעימה בעיניהם. בשנים האחרונות יש תחושה שהתנועה הנפשית הזו נעשית פחות ופחות פופולארית. מסתובבים בינינו יותר מדי זוגות נשואים שחיים עדיין בתודעת דייטים, ויותר מדי אזרחים עם נשמה של תייר.

הנאמנות של אדם למדינתו, כמו הנאמנות בין איש לאישתו, מבוססת על ההנחה שלא כל משבר פותח לדיון את מהות הקשר. נקודת המוצא היא שהקשר, כדרכם של קשרים משפחתיים, אינו נתון לדיון או בחירה. כך נסוב הדיון לשאלה איך נהפוך את הקשר בינינו לטוב ומיטיב יותר, ולא האם נשאר נאמנים זה לזו. והבנת היסוד הזה, היא במידה רבה סוד הנאמנות.

אמנם יום העצמאות חל תמיד באמצע ספירת העומר. ובכל זאת, זה נראה לי זמן טוב להתחתן…

(אחרי-קדושים תשפ"ג)