האם המשפט העברי נוכח בזמננו מספיק?

"תּוֹרָ֥ה צִוָּה־לָ֖נוּ מֹשֶׁ֑ה מוֹרָשָׁ֖ה קְהִלַּ֥ת יַעֲקֹֽב". מי אמר פסוק זה "תורה צוה"? הפרשה מתחילה ב"וזאת הברכה אשר ברך משה". כלום יאמר משה על עצמו "תורה צוה לנו"? בעל "הכתב והקבלה" אומר כי פסוק זה נאמר ע"י עם ישראל כעונים במקהלה לדברי משה. אכן, בכל המקרא, רק בפרשתנו באה המלה "תורה" במשמעותה הקלאסית של "מורשתנו הרוחנית".

קיים הבדל בין ירושה ל- מורשה. ירושה היא קבלה מן המורישים, ברם, אין בטחון או הכרח להעביר הלאה את הירושה. מורשה מורה על מסירה לדורות הבאים. הוכחה לכך אנו מוצאים בעניין ארץ ישראל- "ונתתי אותה לכם מורשה" (שמות ו, ח) , שתהיה לכם עדי עד.

אונקלוס מתרגם את "מורשה" כ"ירותא"- כלומר, ירושה. תשע היקרויות למילה מורשה במקרא. בכולן מלבד בפרשתנו היא במשמעות של ירושת הארץ. רק אצלנו, ופעם אחת בלבד, המילה ירושה הינה במשמעות של מורשת רוחנית.

את המילה "מורשה" שבפסוקנו, מתרגם אונקלוס במילה "ירותא" – 'ירושה'. המילה "מורשה" מזדמנת תשע פעמים במקרא, שבע מהן בספר יחזקאל. בהיקרות הראשונה, בספר שמות, הובטחה ארץ-ישראל לעם היהודי כמורשה: "והבאתי אתכם אל הארץ אשר נשאתי את ידי לתת אותה לאברהם ליצחק וליעקב, ונתתי אותה לכם מורשה אני ה'" (שמות ו, ח), ואף שם תרגמה אונקלוס בלשון ירושה.

רש"י מבאר כך את הפסוק: "תורה אשר צוה לנו משה, מורשה היא לקהילת יעקב, אחזנוה ולא נעזבנה". לא נעזבנה כהבטחה. אכן, עובדה זו אינה שנויה במחלוקת. למעשה ניתן להתייחס לאמירה זו גם כאל חיוב. אין להתייחס אל התורה כאל 'ירושה' במובן של דבר שלא עמלת עליו וקיבלתו, אלא כאל 'מורשת' המחייב המשך טיפוח, אימוץ ויישום. אכן מצאנו בתלמוד: "אל תקרי מורשה, אלא מאורסה" (פסחים מט ע"ב). הקשר בין 'קהילת יעקב' לבין התורה הוא קשר של מחוייבות, קשר של אירוסין. ודוק, לא קשר בין הורים או סבים לבניהם, קשר ביולוגי 'כפוי' תורשתית, אלא קשר מרצון, מבחירה. קשר של מעורבות מדעת ובכל תחומי החיים.

עניין 'המורשת' מככב שנים רבות באחד מן החוקים החשובים במשפט הישראלי, חוק יסודות המשפט, התש"ם-1980. החוק בא לקבוע את הדרך בה מחויב בית משפט ישראלי לפסוק בשאלה העומדת בפניו, ואינה ניתנת להכרעה ברורה לפי לשון החוק הקיים או לפי תקדימים משפטיים. חוק יסודות המשפט מעניק מעמד מיוחד ל"עקרונות החירות, הצדק, היושר והשלום של המשפט העברי ומורשת ישראל" כמקור לפסיקה במקרים אלו (התוספת, 'משפט עברי' הוא תיקון לחוק שנחקק ב 1980).

מוכר הפולמוס (שלא הסתיים עד היום) באשר למשמעות הביטוי 'מורשת ישראל', בין השופטים אהרון ברק ומנחם אלון. המחלוקת הינה באשר לאופייה של מורשת זו, האם היא בעלת אופי הלכתי מן המשפט העברי או בעלת משמעות ערכית כללית שאינה מבוססת על המשפט העברי כהגדרתו המקובלת. המחלוקת לכאורה הסתיימה כאשר התווסף הביטוי 'משפט עברי' באופן מפורש, אולם לצערי לא ראיתי עדיין כי לשינוי בחוק יש משמעות מעשית בפסקי העליון או בכלל.

אחת מן הסיבות לכך נעוצה בעובדה שתורת ישראל, במובן של 'משפט עברי', אינה מקיימת את ייעודה כמורשה אצל רוב רובם של שופטי ישראל. כך אנו מוצאים שרק שופטים המכונים 'דתיים' נזקקים מידי פעם לירושה זו בפסקיהם. הרוב, אולי מודע, אבל חסר יכול מעשית לעשות שימוש בתורה אין סופית, חכמה, רלוונטית, ומשלנו. הוספה של שתי מילים לחוק (='משפט עברי') אין בה די כדי לשנות עמדות יסוד, הערכה, ידע, ונכונות ללימוד מאומץ של תורה זו שיש בה הכל. זוהי בדיוק ברכת משה או צוויו, לאמץ את התורה הזו במובנה הרחב כ'מורשת' מחייבת ולא כטקסטים אנכרוניסטיים שעבר זמנם.

(סוכות תשפ"ד)