'חוק שימור הלאומים'

ל'לאום' המקראי אין משמעות של לאומיות כיוצא ממילונים מודרניים (Nation) . הלאומיות האתנית או האזרחית המוכרת לנו היום הינה מונח מודרני באופן יחסי, על אף שיתכן שיש לה שורשים בעת העתיקה. מהי אם כן הכוונה במלים- " וּשְׁנֵ֣י לְאֻמִּ֔ים מִמֵּעַ֖יִךְ יִפָּרֵ֑דוּ וּלְאֹם֙ מִלְאֹ֣ם יֶֽאֱמָ֔ץ"?. יש לפרש מילים נשגבות אלו תחת הפרשנות שרבקה ביקשה לדעת את תפקידה בהיסטוריה היהודית.
בחינת המלים הללו במשמעות מודרנית של דת ולאומיות מעלה כי דברי תורה אלו רלוונטיים ומדויקים גם בימינו. בשתי משמעויות אלו מתקיימת אינטראקציה מתמדת בין היהדות לנצרות באופן שמתקיים כל הזמן 'חוק שימור הלאומים'.
במובן הדתי שאבה ושואבת הנצרות את כוחה מן היהדות. מאז פרסום המסמך ההיסטורי נוֹסְטְרָה אֵטָאטֶה Nostra Aetate – (שמה המקובל של ה"הצהרה בדבר יחס הכנסייה לדתות הלא־נוצריות". ההצהרה הוקראה על ידי האפיפיור פאולוס השישי ב 28 באוקטובר 1965 עם סיומה של ועידת הוותיקן השנייה), הפוטרת את היהודים מאשמת הצליבה של האיש ההוא, קובע הוותיקן במסמכים נוספים גם כי: "אין יותר חובה להמיר את דתם של היהודים, אלוקים לא ביטל את בריתו עם היהודים, אישרור תוקפה של הברית הישנה, ועוד… האינטראקציה בין הדתות נוהגת כ'כלים שלובים' כמתחייב מן "'לאום מלאום יאמץ'".
'השמירה והשימור' של העם היהודי במצבו הנורא, על ידי 'אחינו הצעיר', משרתת את הנוצרים. שפלותנו מספקת הוכחה תיאולוגית לדתם וללאומיותם. סיבלנו הוא הצלחתם והצלחתנו הוא סיבלם – " לאום מלאום יאמץ". ריבוי בתי כנסת, גידול במספר הישיבות והגדלת כוח התורה בארץ ובעולם, אינה מהווה איום תיאולוגי על עולם הנצרות. רכיבים אלו אינם מחזקים את היסוד הלאומי בעיניהם, אלו הם ריטואלים דתיים חסרי תועלת שאינם מעידים על 'בחירה מחודשת' של האל ב'ישראל שבבשר'. קיום מצוות על פי פאולוס הוא דבר מיותר לחלוטין, "העיקר היא הכוונה". 'כיפת ברזל', ניצחון במלחמות ישראל, פרסי נובל, הצלחה חקלאית בארץ הקודש, ראש ממשלה מכובד בעולם, ואפילו ניצחון של מכבי תל אביב בכדור -סל…ודומיהם, הם הרכיבים הפוגעים בבטנם הרכה. הצלחות אלו, המטות את הכף ב'כלים השלובים' לכוון העם היהודי, גורמות בהכרח להשפעה הפוכה בנצרות.
(תולדות תשעז)