יתומים היינו – היתומים והיתומות, האלמנים והאלמנות, שאיבדו את יקיריהם שלא בפעולות איבה – זקוקים להכרה

במדינה עמוסת טרגדיות יש מי שהאובדן שלו מקבל פחות פוקוס והכרה – היתומים והיתומות, האלמנים והאלמנות, שאיבדו את יקיריהם שלא בפעולות איבה או במערכת כוחות הביטחון, אבל גם הם – זקוקים לתמיכה ולסיוע.

"אבא, אנחנו יודעים שאמא מתה, מתגעגעים ואוהבים אותה, אבל אנחנו רוצים אמא חדשה. אנחנו רוצים אמא", אמרו למקסים שצ'רבינה, בן 33 מחולון, התאומים בני החמש שלו, שהתייתמו מאימם, אליסה, לפני שנתיים וחצי. כשאליסה חלתה בסרטן הקיבה, התאומים היו בני שמונה חודשים. כשהיא נפטרה, בגיל 29, הם היו בני שלוש.

"לפעמים הילדים באים אלי בלילה בבכי כי הם מתגעגעים לאמא. כשילדים בני 5 אומרים דברים כאלה, ושהם רוצים אמא חדשה – אני לא יודע מי יכול להתמודד עם זה בפשטות ובקלות. אליסה ואני היינו בשיא היחסים והאהבה. הילדים רק נולדו. היינו זוג מאושר. היא האהבה הראשונה שלי. ההתמודדות שלי, כאלמן צעיר, מורכבת. אני רואה אנשים שמתחילים לחפש זוגיות. אני כבר שנתיים וחצי אלמן ואני עדיין לא שם. מצד אחד הילדים רוצים אישה בבית וגם הבית רוצה אישה בבית… אבל נורא קשה לעשות את הצעד הזה, אני נורא אוהב את אשתי", משתף מקסים.

"לפעמים הילדים באים אלי בלילה בבכי כי הם מתגעגעים לאמא. כשילדים בני 5 אומרים דברים כאלה, ושהם רוצים אמא חדשה – אני לא יודע מי יכול להתמודד עם זה בפשטות ובקלות"

טרגדיה היא טרגדיה, אך, סיפורם של האלמנים והאלמנות הצעירים, אלו שאיבדו את בני הזוג שלהם בגילאי העשרים והשלושים, מעלה קשיים נוספים על אובדן בגיל מעט מבוגר יותר. ולמי שאיבד את יקירו שלא בנסיבות של פעולות איבה ובמערכת הביטחון – חסרה הכרה משמעותית גם בהיבט המדיני וגם בהיבט של מיעוט ארגונים ועמותות התומכים ומסייעים לו.

מרגע הבשורה על מחלתה של אשתו, מקסים עבר לעבוד בצורה חלקית, תוך שהוא מסייע בבית עם התאומים, ובהמשך גם מטפל באליסה. בחודשים האחרונים לחייה הוא כמעט ולא הופיע בעבודה, וטיפל בה בבית לבדו עד שנפטרה. שבוע לאחר שקם מהשבעה, חזר לעבוד כמעט במשרה מלאה, בכל יום הוא שם את התאומים בגן ואוסף אותם משם, ומשלים שעות עבודה מהבית לאחר שהם נרדמים. "זה מעט מעייף, אבל אין מה לעשות", הוא אומר.

"התחלתי להסתכל על הזכויות שמגיעות לנו, ועצוב להגיד, אבל כמעט ואין לנו שום דבר. כשידידה שלי התגרשה היא קיבלה הנחה של 20% בארנונה ואני, אלמן עם שני ילדים, מקבל 15% הנחה. ולה יש עוד ועוד זכויות ולי אין שום דבר", מתאר מקסים. "הלכתי למשרד הרווחה ואמרו לי – 'אתה והילדים בסדר. הם לא צריכים עזרה. אין לנו איך לעזור לך'. לא מגיע לי שום דבר בשום קונסטלציה, אלא אם אני משתכר משכורת ממש מגוחכת".

איפה אבא שלך?

בתעודת הזהות של מלי שמואלי, בת 34 ממבשרת ציון, כתוב "אלמנה" כבר 3 שנים. אוהד בעלה, נפטר מסרטן בגיל 36, לאחר 3 שנים של מאבק קשה וממושך במחלה והותיר שני יתומים, לידור ואוריאל הבכור, שחוגג בימים אלו בר מצווה. "לאוהד היה סרטן בראש, 3 שנים. ידענו שהסיכויים אפסיים. מה שעזר לנו זו האמונה בקב"ה. שום עמותה לא סייעה לנו. כבר בחודש הראשון אחרי שהתאלמנתי הבנתי שיש ואקום בכל מה שקשור לאלמנים, אלמנות ויתומים, גם בהיבט הבירוקרטי וגם בנושא התמיכה הנפשית, הסוציאלית", היא מתארת. "למזלי אנחנו גרים ביישוב טוב, ואני גם יודעת לבקש עזרה, אבל לא כולם ככה. הבעיה קשה בהרבה מהבעיה האישית שלי, וככה זה לא יכול להימשך. לדוגמא, מערכת החינוך – לא כל בתי הספר יודעים להכיל את הילדים שלנו, היתומים. אין שום נהלים בנושא. יש קושי במיוחד אצל הגדולים; ילד מאבד את אביו, מסיים כיתה ו' ועובר לחטיבה, והשאלה הראשונה של חלק מצוות ההוראה היא- 'איפה אבא שלך?'. אם זה בישיבות אז בלימוד אבות ובנים, או במילוי טפסים- מה אבא שלך עושה, ואז הוא צריך להסביר שוב שאבא שלו נפטר. צריך להיות חוזר מנכ"ל ונהלים, ימי עיון והדרכות לצוות חינוכי, שיהיה איזה משהו שנוכל לאכוף שכל יתום ויתום, לא משנה באיזה מוסד חינוכי הוא נמצא – יקבל את הדברים הללו".

מבחינה כלכלית – מי שאיבדו בן זוג נתקלים במשוכה נוספת על זו הרגשית. נותרת משכורת אחת, וכשהנפטרים צעירים – הם כמעט ולא צברו פנסיה שיכולה לכלכל את משפחתם, ולרוב לא רכשו דירות והמשפחה עדיין משלמת דמי שכירות, אף שיש להן הכנסות נמוכות משמעותית מכפי שהיו להן כשהמשפחה היתה שלמה. כדי להשלים את החוסר הכלכלי שנגרם עם פטירת בן/בת הזוג, האלמן או האלמנה צריכים להכריע, אם הם מסוגלים נפשית, האם לעבוד יותר שעות או ביותר עבודות ולהשאיר את הילדים שזקוקים להורה הנותר בכל מאודם בין מסגרות או לבדם בבית, או להתנהל כלכלית עם מה שיש. בנוסף, האלמן או האלמנה מקבלים קצבת שארים עבורם ועבור הילדים שמתחת לגיל 18 (720 ₪ בחודש ליתום). אם יחליטו להשתקם ולהינשא בשנית – הקצבה בגינם תופסק. "ברגע שאלמן או אלמנה רוצים להתחתן ולעבור לפרק ב' הם משלמים מחיר כלכלי – יורדת הקצבה של ההורה. זה פוגע בעיקר באוכלוסייה דתית כי אנחנו לא יכולים לחיות בשותפות ללא נישואין", אומרת מלי ומספרת: "אפילו קצבת הנכות שאוהד קיבל הסתיימה ועוד הם התקזזו איתנו על השלושה ימים שהוא לא חי בהם באותו החודש, כי הוא נפטר ב-27 לחודש".

אבל הכסף, על משמעותו, אינו לב העניין. אין במדינה מעמד מיוחד ליתומים ואלמנים ואלמנות שאינם נפגעי מערכות הביטחון ואיבה. "מתייחסים אליך רק כשאתה מגיע לרווחה כמקרה סיכון. אין סיבה שאחרי האובדן שלהם הילדים והאלמן או האלמנה יתמודדו לבד. באחריות המדינה, ובאינטרס שלה, שהילדים האלו לא יהיו נתמכים אלא תורמים. החברה צריכה לאפשר למשפחה חיים נורמליים למרות האובדן. אני עובדת היום חצי משרה, וגם בנישה אחרת, כי הילדים שלי נותרו איתי ואני אמורה למלא גם תפקיד של אבא וגם תפקיד של אמא. למרות הסביבה התומכת, בסופו של דבר את נשארת עם התא המשפחתי הזה בלבד, ואני צריכה להיות שם בשבילם. לפעמים החוסן הנפשי נפגע, ואת צריכה להיות שם בשביל הילדים ולהתנהל, אבל המדינה לא מכירה בזה ולא מסייעת בטיפולים פסיכולוגיים וכדומה, להורים ולילדים, שאינם מקרה רווחה", משתפת מלי.

"אובדן זה אובדן. יתום זה יתום. לא בטוח שהוא מרגיש או יודע את ההבדל בין זה שאבא שלו נהרג בתאונת דרכים או בצבא. מבחינתו אין לו אבא או אין לו אמא"

יתום זה יתום

עם התחושות הללו הצטרפה מלי להדס דיסין, שהקימה את 'אמיצים', עמותה לאלמנים, אלמנות ויתומים צעירים, בדגש על מי שאינו מהקבוצות המוכרות והמטופלות על ידי המדינה והארגונים השונים (דוגמת נפגעי פעולות איבה וכוחות הביטחון) המונה כיום כ-500 משפחות, ש'אמיצים' מארגנת עבורם מפגשים, ערבי עיון, קבוצות תמיכה ועוד, וכמו כן מנסה להביא לשינוי מעמדם החוקי וההכרתי במדינה, תהליך שהחל בשבוע שעבר בוועדת העבודה, הרווחה והבריאות של הכנסת בראשות ח"כ אלי אלאלוף (כולנו), לבקשתו של הח"כ יהודה גליק (הליכוד).

"המדינה מגדירה את האובדן שלנו באופן שונה, אבל אובדן זה אובדן. יתום זה יתום. לא בטוח שהוא מרגיש או יודע את ההבדל בין זה שאבא שלו נהרג בתאונת דרכים או בצבא. מבחינתו אין לו אבא או אין לו אמא", אומרת מלי. "אחד מהדברים הבעייתיים הוא שאין נתונים – לא יודעים כמה יתומים שהם לא מטרור ומלחמה יש, הם לא יודעים כמה אלמנות ואלמנים יש, באיזה חתך גילאים הם. אלמנה צעירה מתמודדת אחרת מאלמנה שהתאלמנה בגיל 70. הוועדה שהייתה בכנסת היא הראשונה מזה 70 שנה שדנה במעמדם של היתומים בישראל", מוסיפה.

מקסים וילדיו הצטרפו ל'אמיצים'. הוא מתאר: "עבדתי קשה על זה שהילדים לא ירגישו שיש דגש על הסטטוס שלהם. הם לא שונים מהסביבה באף מסגרת. יחד עם זאת, עדיין קצת כואב להם כשאומרים להם משפט כמו: 'תגידו לאמא'. החבר'ה ב'אמיצים' עושים עבודה נפלאה, נותנים לנו הרגשה שאנחנו לא לבד. בפעילויות הילדים מכירים מישהו שגם חסר לו אמא או אבא וקל להם לפתח חברות וקשר רגשי איתם. הם ונפתחים ומקבלים יחס חם. זה מאוד חשוב וזה מאוד חסר בחיי היום-יום שלהם. הרבה אנשים באמת לא יודעים שהם צריכים את לשבת ביחד ולפתוח את הלב עם סביבה שמבינה אותנו ותומכת בנו. בלי זה היינו במצב אפילו יותר גרוע מזה שאנחנו נמצאים בו".

מי עושה קידוש?

הדת תופסת הרבה מקום בהתלבטויות ובהתמודדויות היום-יומיות סביב האובדן. כאם לשני בנים יתומים, במשפחה דתית, על מלי למלא תפקידי "אב" רבים. היא הולכת לבית הכנסת בכל יום שישי ובשבת, ומגיעה לערבי אבות ובנים בבית הספר. כשבנה הבכור התכונן להנחת התפילין הראשונה שלו, ישבה ולמדה איתו מתוך ספר על תפילין שרכשה. "הבטחתי לעצמי שאמלא לילדיי כמה שאוכל את החוסר שלהם בדמות אב", היא מסבירה. "אני שם. בשנה הראשונה היה לנו מאוד קשה לעשות את הקידוש בבית לבד, אבל אמרתי לעצמי שזו המשפחה שלנו ועם זה נתמודד. אני עושה קידוש. וכעת אוראל שלי יקבל את זה גם על הכתפיים, וזה גם אישיו לתת לו את התפקיד הזה, כי אחרי הכל, לא בכל בית ילד בן 13 מקדש למשפחתו".

"יש דיסוננס בין מה שאנחנו מצפים מהם כאנשים דתיים לבין מה שקורה בפועל. הילדים שלי לא עלו לקבר של אבא שלהם, אוראל התחיל לקרוא קדיש רק מהשנה השנייה, הוא פשוט לא היה מוכן. הבנתי שזה קשה להם ואפשרתי את זה. חסרה להם דמות אב, אבל יש להם המון תמיכה מהמשפחה והקהילה. החברים הטובים שמים על הילדים שלי בברכת כהנים את הטלית, ואני נקרעת מזה כל שבת מחדש", היא מספרת בבכי.

"בשנה הראשונה היה לנו מאוד קשה לעשות את הקידוש בבית לבד. אני עושה קידוש וכעת בן ה-13 שלי יקבל את זה גם על הכתפיים, וזה קשה, לא בכל בית ילד בן 13 מקדש למשפחתו"

העיניים עתה נשואות לחברי הכנסת הפעילים בוועדה שהוקמה, שיחליטו על צעדים מעשיים להקל על האלמנים והאלמנות ה'רגילים', לפחות בכל הקשור לקשריהם עם הממסד, ואולי אף מעבר לכך.