מרב לרנרלאחרונה פורסמו נתונים מזעזעים על התנגדות הורים לשלב בעלי צרכים מיוחדים בפעילויות עם ילדיהם. אבל, בירושלים יש בית ספר אחד בו ההורים מבקשים – שימו בכיתה של בתי ילדה מיוחדת. צא ולמד
במהלך 2018 התפרסם סקר של החברה למתנ"סים שאותי אישית זעזע. מהסקר עלה כי כ־90% מההורים לא מעוניינים שילדיהם ישתתפו בפעילות (חוג, קייטנה וכדומה) עם ילד בעל מגבלה. ההורים נשאלו אם יפריע להם שילדם ישתתף בפעילות לא־פורמלית יחד עם ילדים עם מגבלה שכלית/התפתחותית (למשל, על הספקטרום האוטיסטי) או מגבלה פיזית/חושית (למשל, עיוורון או נכות שמצריכה כיסא גלגלים). והנתונים, כאמור, מעוררי דאגה: 34% השיבו כי כל סוג של מגבלה היה מפריע להם, 27% השיבו כי היתה מפריעה להם רק מגבלה התפתחותית ו־28% נרתעים ממגבלה פיזית. רק 11% מההורים השיבו כי כלל לא היה מפריע להם שלילדים האחרים בקבוצה יש מגבלה כלשהי.
אבל אולי ניתן למצוא את 10 אחוזי האור בתוך 90 אחוזי החושך. בירושלים, בשכונת הר נוף, ישנו בית ספר ממ"ד תורני לבנות ששם לו לדגל לשלב בין כתליו ילדים עם צרכים מיוחדים.
אין סיבה שזה יהיה שונה
לפני 15 שנים הגיעה אחינועם שיינטופ לבית הספר הזה כמורה, ולפני כ-4 שנים מונתה לתפקיד המנהלת. בשנותיה הראשונות בבית הספר, שולבה לראשונה בכיתה א' ילדה עם תסמונת דאון. "בהתחלה היה קשה. לא הבנו אותה ולא הבנו איך לשלב אותה, מה נכון לה ומה לא, ואיפה לשים את הגבולות. מתוך ניסיון לפעמים מר ולפעמים טוב רכשנו את הכיוון", היא מספרת.
כשאביגיל דוויק, בת ה-18 שלומדת כיום במדרשה, עלתה לכיתה א' לפני כ-12 שנים, אותה ילדה הגיעה לכיתתה, והשתיים מיד התחברו. אביגיל מספרת: "הרגשתי צורך לעזור ולהיות חברה שלה, שתהיה חלק מהחברה ולא תרגיש שונה, כי היא קצת אחרת. מאז הפכנו חברות לכל דבר, שעושות כל דבר שחברות רגילות יכולות לעשות. כבר אז חשבתי שאין שום סיבה שזה יהיה שונה. היא בנאדם מושלם ומדהים ויש לנו קשר עד היום. אני באה לבקר אותה בשירות, חוגגת לה יומולדת ואנחנו חוגגות כמו כל אדם אחר. עצם זה ששילבו אותה איתנו בכיתה נתן לה להבין שהיא חלק מהחיים ומהחברה שלנו והיא לא מישהי שצריכה להיות בנפרד".
אחרי אותו פיילוט ראשוני בו ילדה בעלת תסמונת דאון שולבה בהצלחה במארג תלמידי בית הספר, החל בית הספר לשלב בין שורותיו ילדות נוספות בעלות צרכים מיוחדים. בחלק מהמקרים השילוב צלח ובחלק פחות, אך השילוב לא כשל בעקבות החברה או הורים מתנגדים, אלא לרוב מפאת יכולת הילד המיוחד להשתלב במארג הכיתתי הלימודי.
אחינועם: "הסוד הוא לבדוק שזה מתאים לילד עצמו ושבית הספר והכיתה לא נפגעים מזה ברמה גבוהה. צריך איזון. אם הייתי מביאה חצי כיתה של משולבים לא היה בזה שילוב, ואנחנו כבית ספר לא היינו מצליחים לתת את המענה הנכון. ולכן, האיזון נותן לשני הצדדים את המענה הנכון".
כיום לומדות ומשולבות בבית הספר עשר בנות בעלות צרכים מיוחדים. בין הבנות המשולבות ילדה עם תסמונת דאון וילדה עם CP.
"ילדים, במיוחד בגיל קטן, זורמים עם הדברים האלה יותר ממבוגרים. אנחנו יותר חוששים להם שיירתעו, מאשר מה שקורה במציאות"
צריך רק רצון
לפני 9 שנים, כששרה רינה ששון נולדה פגה בשבוע ה-32 להריון, גילו הוריה כי היא בעלת תסמונת דאון. כשהגיעה לגיל הגן החליטה אמה רות לשלבה במסגרת רגילה כיוון שבמהלך שנות הגן המטרות הקוגניטיביות לא גבוהות ומנגד רצתה רות שלילדה תהיה דוגמה התנהגותית של ילדים 'רגילים' בני גילה. "יש לחץ למצוא מסגרת ואנשים שמקבלים בלב שמח את הילדה למסגרת. לגננת של שרה רינה לא היה ניסיון בשילוב ילדה עם תסמונת דאון בגן אלא רצון. בחרנו בשילוב והמשכנו בו כי זה היה מתאים לבת שלנו", מספרת רות.
באחד הגנים בהם למדה שרה רינה למדה גם אביטל, בתה של אחינועם. בסוף השנה נגשה אחינועם לרות וביקשה ממנה לרשום את בתה לבית הספר ממ"ד תורני הר נוף אותו היא מנהלת.
רות: "בבית הספר שלה מאוד אוהבים אותה. השבוע היא עברה ניתוח והחברות התקשרו, הכינו לה ספר ברכות ובאו לבקר. היא מאד אהובה, היא גם מאד אוהבת את בית הספר והדאגה הראשונה שלה מהניתוח הייתה שהיא תפספס בית ספר ולא תהיה עם החברות שלה".
לא נבהלים ממגבלה
פנינה קירשטיין היא דור שלישי למחנכות. כבר קרוב לארבעים שנה שהיא עוסקת בהוראה ובעשרים וחמש השנים האחרונות היא מורה בבית הספר ממ"ד הר נוף בנות. בשנה זו משולבת בכיתתה ילדה עם CP.
"אמנם היא יושבת על כסא גלגלים וחובשת קסדה כי היא לא יציבה, אבל בכיתה מבחינה לימודית היא משתלבת מעולה, מבחינה קונגנטיבית היא מצוינת. בזכותה למדתי את מידת הסבלנות, כי קשה להקשיב לה בקצב האיטי שבו היא מדברת. זה חינך אותי ואת הכיתה להיות רגישות אחת לשנייה", מתארת קירשטיין. "זה חשוב שבית ספר ישלב. אצלנו לא נבהלים מילדים עם צרכים מיוחדים. היו לנו ילדות עם תסמונת דאון וההצלחה שאנחנו רואים נותנת הרבה סיפוק. כשרואים את הילדים האלה כשווים וכתורמים לנו זה נותן לנו יותר כוח וחשק להמשיך לשלב".
"אצלנו לא נבהלים מילדים עם צרכים מיוחדים. היו לנו ילדות עם תסמונת דאון וההצלחה שאנחנו רואים נותנת הרבה סיפוק. כשרואים את הילדים האלה כשווים וכתורמים לנו, זה נותן לנו יותר כוח וחשק להמשיך לשלב" (פנינה קירשטיין)
צעקו לה: "סתומה ומפגרת"
מעבר לכך שבית ספר משלב מעניק לילדים המיוחדים אפשרות להשתלב בחברה הרגילה, הוא נותן לנו הזדמנות חד-פעמית ויוצאת דופן להכיר אותם באמת. נדמה שעיקר הקושי הוא לא בלמצוא מסגרת לימודית או חוגית משלבת, אלא דווקא להתמודד עם "הבחוץ", עם אותם ילדים שלא לומדים במוסדות משלבים ומתוך בורות וחוסר היכרות מרשים לעצמם לכנות את אותם ילדי קסם במילות גנאי.
רות משתפת כי בנים מבית הספר הסמוך צעקו לשרה רינה שהיא 'סתומה ומפגרת'. "אנחנו צריכים להתמודד עם זה. אנשים שלא מכירים אישית ילד עם תסמונת דאון מפחדים וחושבים שהוא לא בסדר. השילוב נותן אישור להכיר, לא לפחד. להבין שנכון שהוא שונה ממני, אבל אפשר להיות חבר שלו. פעם אחת חברה של שרה רינה אמרה לי 'שרה רינה היא בהרבה דברים כמונו ובכמה דברים קטנים היא שונה אבל ברוב היא לא תסמונת דאון'. בעיניי ילדה המעשים של שרה רינה רגילים ויש אחוז מסוים שיש לה בו קושי ואז היא לא כמו כולם".
אחינועם: "עצם זה שהילדים פוגשים מישהו אחר והוא לומד איתם וחבר שלהם, זה ילך איתם לכל החיים. כשהם יהיו הורים לא תהיה להם רתיעה מהמקום הזה כי הם חוו את זה בעצמם. וגם, הילד
ות האלה מקבלות יכולת הכלה וסבלנות גדולה מהרגיל, הן מבינות שיש דברים שאי אפשר לדרוש מאותם הילדים, וגם שאין שוויון, לכל אחד יש לו את המיוחדות שלו".
פנינה: "ההורים שמחים שיש ילדה כזו בכיתה כי זה חינך את הילדות שלהם לרגישות לאחר. ההורים לא התנגדו, להפך, אמא בכיתה אחרת אמרה לי שהייתה שמחה לו הילדה הזו הייתה לומדת בכיתה עם בתי".
"אנשים שלא מכירים אישית ילד עם תסמונת דאון מפחדים וחושבים שהוא לא בסדר. השילוב נותן אישור להכיר, לא לפחד"
הדברים הפשוטים לא מובנים מאליהם
לשילוב ערך נוסף. כשרואים את בעלי הצרכים המיוחדים מתמודדים בגבורה עם כל מכשול ועושים את כל המאמצים להצליח – זה נותן לנו, 'הרגילים' עוצמות לא לוותר לעצמינו – כי אם הם יכולים, גם אנחנו יכולים להתאמץ ולהצליח.
כשאביגיל צפתה בחברתה בעלת תסמונת הדאון עושה את מירב המאמצים להיות חלק מהחברה, היא העריכה עד כמה מה שיש לה בחייה אינו מובן מאליו. "הרבה פעמים היא הייתה נשארת עם הסייעת לעשות שיעורי בית, אז איך אני יכול להתבכיין על זה או על משהו? כל החיים היא עשתה מעל ומעבר כדי להצליח בלימודים. אני רק רוצה להגיד לה תודה שהיא הייתה שם להראות לי שהדברים הפשוטים לא מובנים מאליהם".
"אם לוקחים את האנשים המיוחדים האלו ושמים אותם במוסד סגור, מכבים אדם שלם עם אישיות רק בגלל איך שהוא נראה או בגלל פגם קטן. תלמדו להכיר אותם ולהבין שזה עולם שלם"
כולנו מיוחדים בדרכנו, כולנו שונים, אך על בעלי הצרכים המיוחדים השונות נראית כלפי חוץ. האם אנחנו לא אמורים לדעת להסתדר זה עם זה? האם ההורים שלנו לא רוצים שנסתדר זה עם זה? האם בכך שמשיבי הסקר מפחדים משילוב הילד עם הצרכים המיוחדים, הם למעשה מפחדים גם מעצמם?
אחינועם בטוחה שזה הכל אנחנו, המבוגרים: "ילדים, במיוחד בגיל קטן, זורמים עם הדברים האלה יותר ממבוגרים. אנחנו יותר חוששים להם שיירתעו, מאשר מה שקורה במציאות. אנחנו צריכים לזכור את זה, ילדים מתחברים יותר מהר ממבוגרים".
פנינה: "בכל אחד מהילדים יש שונות ואנחנו מפחדים שאם יגלו את השונות אצל הילדים יגלו את השונות אצלנו. השונות באה לידי ביטוי אצל כולם אבל כשהחברה נפגשת אנחנו לומדים להסתדר האחד עם השני. ברגע שהחלטתי להגיע למישהו שונה ממני הייתי צריכה לעבוד על עצמי לקבל כלים ולרצות בכך, ויכולתי לראות את הדברים החיוביים ולא את הדברים המרתיעים והקשיים".
אביגיל: "אם לוקחים את האנשים המיוחדים האלו ושמים אותם במוסד סגור, מכבים אדם שלם עם אישיות רק בגלל איך שהוא נראה או בגלל פגם קטן. זה לא שווה את זה. תלמדו להכיר אותם ולהבין שזה עולם שלם", היא מבטיחה, מניסיונה.
