מערכת שבתוןלמה אנשים עם מוגבלות שכלית מתחברים לדת? האם מניעיהם דומים לאלו של בעלי התפתחות תקינה? האם בעלי מוגבלות שכלית מבינים מה זה א-לוהים? האם ניתן לדרוש מהם לקיים מצוות?
במחקר ראשוני מסוגו שערכו פרופ' בתיה חפציבה ליפשיץ וד"ר רבקה גלובמן מבית הספר לחינוך באוניברסיטת בר אילן עולה כי מניעיהם של בעלי מוגבלות שכלית בהצטרפות לדת דומים מאד לאלו של האוכלוסייה הרגילה. גם הם זקוקים למשענת, לנקודת אחיזה, למישהו לסמוך על, מישהו להעריץ ולהודות.
פרופ' בתיה חפציבה ליפשיץ
הקדמה
בגמרא אמנם אין התייחסות מפורשת למעמדו ההלכתי של אדם המוגבל בשכלו, אולם הפוסקים האחרונים קבעו קריטריונים באשר לחיובו של אדם זה במצוות ולמידת התוקף של מעשיו. הגאון הרב שלמה זלמן אויירבעך זצ"ל קבע כי שיעור הדעת המספיק על מנת להחשיב את ה'פתי' כבן דעת הוא המושג ההלכתי "דעת כפעוטות" (גיטין, נ"ט א'), דהיינו, רמת הבנה של ילד בן 6 לפחות (בר-אילן, תשמ"ו; פרבשטיין, תשנ"ה). כלומר: נער מגיל 13 (גיל קבלת עול מצוות) המוגדר כ'פתי', בעל שיעור דעת כפעוטות, חייב במצוות, ואביו מחויב לחנכו למצוות.
הרב משה פיינשטיין, שמגדולי הפוסקים בדור האחרון, פסק כי "יש חיוב על האבות ללמדם מה שאפשר להם מקטנותם בזמן ששייך שיבינו לפי כוחם", ואם האב טרוד בפרנסתו ולימודו "מחוייב ביחד עם עוד אבות כשישנם לשכור להם מלמד על זה… אף לסך קטן של תלמידים" (פיינשטיין, 1997, עמ' רט"ו).
הרב פיינשטיין אף התייחס לדידקטיקה בהוראת תלמידים בעלי פיגור שכלי: "בזמן שמכיר כל אחד על בנו שכבר שייך ללמדו קריאת שמע בע"פ עד שידע פרשה ראשונה ותמונת האותיות וקריאתן, וללמדו שיש בורא עולם, הבורא כל הדברים שאוכל ושתה וכד', וגם שיש דברים שאסורין לאכול, ושיום השבת אסור לאמו לבשל, ושצריך לשמוע קידוש… וכשיוכל לקרוא בסידור אף בדוחק ק"ש, יתחיל ללמדו חומש…"
גישה זו מעידה על ההעצמה של ההלכה את האדם המוגבל בשכלו. נקודת המוצא של ההלכה היא כי אדם זה מסוגל להבין את עיקרי האמונה ומושגים קוגניטיביים דתיים אחרים, ועל כן היא הופכת אותו מאזרח שווה זכויות לאזרח שווה חובות. (אין כופין את האדם בעל הפיגור השכלי וגם אין מענישין אותו אם אינו מקיים מצוות, "דכמו דחס רחמנא על קטן, כך גם מפגר כקטן חשיב לעניין זה",(אויירבעך בתוך פרבשטיין, תשנ"ה).
ההתפתחות תפיסת הדת מן ההיבט הקוגניטיבי בקרב ילדים בעלי התפתחות תקינה: ההתפתחות תפיסת הדת מן ההיבט הקוגניטיבי בקרב ילדים בעלי התפתחות תקינה נחלקת לשלושה שלבים, המקבילים לשלבי ההתפתחות הקוגניטיבית של פיאז'ה:
השלב הפרה-אופרציוני (גיל 7-2): בשלב זה הא-ל נתפס בתודעתו של הילד במונחים פיזיים אנתרופומורפיים: אב, זקֵן או מלך, בעל נוכחות והופעה, המתגורר בשמים ומבקר את בני האדם שבארץ. התייחסותו של הילד למושגים צדיק ורשע, כמו גם למושגים שכר ועונש, היא דיכוטומית וחד-ממדית: הילד מחלק את בני האדם לשניים – הטובים והרעים. הטובים מקבלים שכר על מעשיהם ואילו הרשעים נענשים על חטאיהם.
שלב האופרציות הקונקרטיות (גיל 11-7): בשלב זה הילד כבר אינו תופס את הא-ל כישות פיזית. הוא מעניק לא-ל כוח מאגי, אך עם זאת מתגבשות אצלו גם תפישות מדעיות. הוא מבין כי קיימת מערכת חוקים לוגית שעל-פיה מתנהל היקום, אך הוא קושר אותה למציאות האלוקית. כמו כן הוא מודע לכך ששכר ועונש אינם מקבילים לתום ורשע.
שלב האופרציות הפורמאליות (גיל +11): בשלב זה המתבגר תופש את מושג הא-לוהות במונחים מופשטים. כשהוא משתמש בביטויים כמו קול א-לוהים, הוא מבין כי מדובר בקול מחשבתי, פנימי. כמו כן קיימת אצלו הבנה מופשטת של המושגים שכר ועונש, טוב ורע, הבחירה החופשית וההשגחה הפרטית. בתקופה זו מתעוררים אצלו ספקות אינטלקטואליים באשר למציאות הא-ל. המתח הריגושי הנלווה לספקות אלה עשוי להוביל לחיבורו של המתבגר לדת או לחילופין – לנטישתה.
מטרת המחקר: המטרה היתה לבדוק בין היתר לאיזה מבין השלבים הללו של תפיסת הדת מן ההיבט הקוגניטיבי מתאימה תפיסתם של מתבגרים בעלי רמה גבולית ושל מתבגרים בעלי פיגור שכלי.
כמו כן נבדקה השאלה מהם המניעים הפסיכולוגיים–הרגשיים, הגורמים למשתתפי המחקר לקיים מצוות?
שיטת המחקר: במחקר השתתפו 51 תלמידים בגילֵי 21-13 המוגדרים כבעלי פיגור שכלי קל ובינוני (IQ = 40-69) ו- 52 תלמידים בגילֵי 18-13 המוגדרים כבעלי רמה גבולית (IQ = 70-85). כל התלמידים הם בנים למשפחות דתיות.
במרכיב הקוגניטיבי נתבקשו התלמידים להסביר מושגים דתיים בהם: 1. המשגת האלוקים (מה תפקידו של אלוקים? כמו מה אתה מדמה את אלוקים?); 2. טוב ורע, שכר ועונש (מה הם צדיק, רשע גן-עדן, גיהינום? האם כל מי שלא מאמין הוא רשע? האם כל מי שטוב לו הוא צדיק?); 3. יעילות התפילה (האם תפילה יכולה להועיל? האם מחלה היא עונש מה' – האם חולה שיתפלל יבריא?) 4. השגחה (בתחום זה לא עסקנו בקשר שבין ההשגחה הפרטית לרעיון הבחירה החופשית ובמידת מעורבותו של הא-ל בחייו הפרטיים של האדם, אלא רק בחוויית הנוכחות של הא-ל בחיי היומיום – האם אתה חש שאלוקים נמצא אתך כל הזמן? איך אתה יודע זאת?). הסבריהם של התלמידים סווגו לשלוש רמות, בהתאם לשלושת השלבים של תפיסת הדת עפ"י פיאז'ה שהוצגו לעיל (השלב הפרה-אופרציונלי, שלב האופרציות הקונקרטיות ושלב האופרציות הפורמאליות).
ממצאים:
מן ההיבט הרגשי-הניעתי נמצא כי מניעי ההתחברות לדת בקרב שתי הקבוצות דומים למניעים שנמצאו בקרב האוכלוסייה הרגילה. המניעים הדומיננטיים ביותר לקיום המצוות הם תלות בא-ל והא-ל כנקודת אחיזה, כלומר צורך במשענת רוחנית רגשית. גם הם זקוקים למשענת, לנקודת אחיזה, למישהו לסמוך עליו, מישהו להעריץ ולעבוד. מניעים אלו נמצאו גם בראש סולם הנימוקים להתחברות לדת בקרב אנשים בעלי התפתחות תקינה (רייס, 1998). עוד נמצא כי הן בעלי הפיגור השכלי והן בעלי הרמה הגבולית פועלים בעיקר מתוך מניעים אקטיביים, היינו מניעים הדורשים השקעה ועשייה פעילה, מחויבות לעבודת הא-ל, הודיה ואמונה. נמצאו גם מניעים פסיביים הכרוכים בציפייה לקבלת תגמול, כגון: הצורך בהשתייכות לקהילה דתית, קבלה חברתית והנאה מטקסים ריטואליים דתיים.
בתחום הקוגניטיבי: בתחום המשגת הא-לוהים, רמת ההבנה של חלק מן התלמידים ממוקמת בשלב הפרה-אופרציוני (לדוגמה: א-לוהים הוא בן אדם, בעל ידיים ורגליים, מלאך, משיח, שמש, מלך עם כתר, בעל שער חום); חלקם ממוקמים בשלב האופרציות הקונקרקטיות (לדוגמה: א-לוהים נותן בריאות, מחזיר בתשובה, עושה שלום, עושה שלא יהיו פיגועים, דואג שהכול יהיה בסדר); אצל חלקם היחס לא-ל נובע מתוך פחד ויראת כבוד שהנם בסיס להרגשת אשמה, ואילו אצל חלקם התפיסה גבוהה יחסית ומתקרבת לרמת האופרציות הפורמאליות (לדוגמה: א-לוהים הוא בורא העולם, מחיה מתים, בזכותו אנו קיימים).
לשאלה מיהו צדיק ענו חלק מן התלמידים תשובות ברמה פרה אופרציונית, כאשר הם נתנו שמות רבנים ואנשים שהם חושבים שהם צדיקים, חלקם ענו תשובות ברמה אופרציות קונקרטיות: לובש כיפה, לומד תורה תהילים, וחלקם ענו תשובות ברמת האופרציות המופשטות: אף בן אדם לא צדיק שלם,
לשאלה האם כל מי שטוב לו הוא צדיק ענו חלקם שכן וחלקם ענו תשובות ברמת האופרציות המופשטות ("שלום להם והם לא צדיקים", "לקב"ה יש חשבונות אחרים").
לשאלה האם חולה שיתפלל יבריא ענו חלקם שכן, חלקם ענו שהדבר תלוי בבן אדם: בן אדם שמתפלל ועושה בעיות- לא יעזור לו, אם הוא צדיק וישר – יעזור לו. חלקם ענו תשובות ברמת האופרציות המופשטות: לקב"ה יש גם חשבונות אחרים.
בתחום ההשגחה רמת ההבנה של חלק מן התלמידים בשתי הקבוצות ממוקמת בשלב הפרה-אופרציוני (לדוגמא: לא, הקב"ה בשמים, הוא רחוק, רק בלילה אני רואה אותו), רמת ההבנה של רובם – בשלב האופרציות הקונקרטיות (לדוגמא: אני מתפלל אל הקב"ה ומבקש סליחה ואז אני מרגיש אותו, אני מרגיש אותו ביום-יום, אני מרגיש אותו כשנאבד משהו ופתאום מוצאים אותו, כשאני הולך אני מרגיש שמישהו מסתכל עליי מלמעלה, אני מרגיש אותו כשהוא שומע את תפילתי, כשהוא מגשים חלומות), ואילו חלקם ממוקמים בשלב האופרציות הפורמאליות (לדוגמא: הקב"ה הולך אתי לכל מקום – זה חלק מהאמונה, אי-אפשר לראות אבל אני מאמינה בזה, הוא נמצא עם כולם, לא רואים אותו אבל הוא עוזר בשעת צרה).
סיכום: תוצאות המחקר מאוששות את גישת ההלכה ולפיה אדם המוגבל בשכלו מסוגל להבין את עיקרי האמונה ומושגים קוגניטיביים דתיים אחרים, על כן ניתן לדרוש מהם ולחנך אותם לקיום מצוות.
יש לפעול להגברת אמונת התלמידים בקיומו של א-לוהים וברעיון ההשגחה, דבר שיגביר אצלם את המחויבות לעבודת הא-ל.
מומלץ להזמין ולארח בשבתות משפחות שיקיריהם בעלי מוגבלות שכלית כדי להעניק להם תחושת שייכות לקהילה בה הם חיים.
(הדברים נכתבו לזכר אבי מורי הרב הדיין אריה ליפשיץ, אימי רחל ואחותי אתאל זצ"ל)
