מה נשים באמת עושות בתשעה באב?

יוכי ברנדס צמה עד 12 בצהריים, איילת נחמיאס ורבין החלה לצום רק לפני שנה – והוסיפה גם את צום גדליה וצום שקבעה לעצמה ביום רצח רבין, ואורנה הרשברג רק מחכה שהיום הזה יהפוך לחג – 3 נשים מספרות על תשעה באב שלהן

באופן אישי, תשעה באב זה היום השנוא עלי בשנה, לא רק שצריך לצום בתקופה הכי חמה בשנה, יש גם בונוס – לא להסיח את הדעת מהאבלות על החורבן, כך שאפילו אי אפשר לנצל את הזמן לעבודה אינטנסיבית וגם לשכוח מהצום איני יכולה. בלית ברירה אני עושה את מה שאיני מסוגלת לעשות בשאר ימות השנה וקוראת ספרי שואה.

ומה זה תשעה באב בשבילכם? – יום שאבד עליו הכלח? זכרון עמום ורחוק מתקופה שהיינו מעדיפים למחוק? משהו שממש לא רלוונטי לחיים שלנו במדינת ישראל הריבונית? יום אבל של המגזר הדתי? או אולי משהו שמחבר אנשים רבים מהעם שלנו, בלי קשר לזהותם הפוליטית והדתית, יום שבו עוצרים לחשוב, כדי לדעת איך לתקן, ולוודא שמה שקרה אז לעולם לא יקרה שנית?

שלוש נשים מרתקות, ממקומות שונים בחברה הישראלית, מספרות ל"שבתון" על הקשר שלהן עם תשעה באב. כל אחת מהן סיפרה סיפור אחר, כל אחת מהן מחוברת ליום הזה בצורה אחרת, ומביאה זווית מיוחדת לגבי מה זה תשעה באב בשבילה.

צמה חצי יום

הסופרת יוכי ברנדס גדלה בחברה החרדית, ולמרות שעזבה אותה היא נשארה מחוברת ליהדות עליה גדלה, אם כי יצקה אליה תוכן אחר. בריאיון ל"שבתון" היא מספרת בערגה על זיכרונות חמים מימי תשעה באב של ילדותה ועל התובנות אליהן הגיעה ביחס ליום הזה בבגרותה:

"תשעה באב הוא יום מאוד משמעותי עבורי, גדלתי עליו. בחברה החרדית שגדלתי בה בשנות ילדותי זה היה יום שהיה בו גם אלמנט של כיף. לפני כן עשו סעודה, אותה אוכלים כך: יושבים על הרצפה וטובלים את הביצה באפר של סיגריות. לא עישנו אצלנו בבית, ופתאום לפני תשעה באב צריך לעשן, אפילו לי נתנו. בשביל ילדה זה היה משהו מאד כיפי", היא נזכרת.

ככל שיוכי בגרה היא החלה להבין את המשמעות האמתית של תשעה באב: "נהייתי יותר מודעת לקשר עם עם ישראל, להזדהות עם עם ישראל, למה שעבר עלינו, יותר ויותר הבנתי שתשעה באב זה יום צום לא רק על חורבן בית המקדש אלא על החורבן בכלל, על הקטסטרופות, השואות, הפוגרומים, האסונות הכבדים שאירעו לנו מידי האויבים במרוצת ההיסטוריה. התודעה הזאת הלכה והתפתחה בי אט אט; שתשעה באב זה מעבר ליום חורבן בית המקדש, זה צער על הדברים האיומים שעשו לנו אויבינו מאז ועד היום כולל דור ההורים שלי, דור השואה".

לפני כשלושים שנה למדה יוכי תואר שני ולימודי רבנות בבית המדרש שכטר, שם פגשה רבנים קונסרבטיבים שחידשו לה לגבי תשעה באב, כפי שהיא משתפת: "הם סיפרו שבתנועה הקונסרבטיבית מקובל שצמים ביום הזה חצי יום, כי בכל זאת יש הבדל בין תשעה באב שלנו היום לתשעה באב שלפני. ברגע שיש את מדינת ישראל אז אי אפשר להגיד שתשעה באב זה יום אבל וכאב כמו מה שהיה בעבר. היום אנחנו מסתכלים על ההיסטוריה ואנחנו אומרים 'ב"ה, תודה א-לוהים שהיום זה אחרת, שהיום יש לנו מדינה, שהיום יש לנו ריבונות, שהיום אנחנו לוקחים את גורלנו בידינו'.

"קיבלתי את זה, שלצום יום שלם כמו שצמנו ולהתאבל יום שלם ולבכות על ירושלים החרבה זה להיות כפויי טובה ולא להכיר בזה שירושלים כבר לא חרבה ובזה שגורלנו אחר. מאז אני צמה חצי יום, כמוהם, מבחינה זו אני קונסרבטיבית, קיבלתי את זה מהם. מאז עברתי תהליכים ושינויים, הבנתי שאני לא שייכת לא לאלה ולא לאלה ולא לשום קבוצה, אני לוקחת את מה שאני רוצה. אז מהם לקחתי את המנהג הזה שאני עדיין מקיימת, שבשתים עשרה בצהריים בתשעה באב אני מפסיקה את הצום, ואז אני קוראת גם פרק מהתנ"ך, אחד החזונות של אחרית הימים של נביאינו על ירושלים השמחה וזהו. וככה גם חינכתי את ילדיי- שתשעה באב זה יום מורכב, לא רק יום של אבל, אלא גם של הכרת תודה על כמה גורלנו אחר", היא מתארת.

 

לפני תשעה באב עשינו סעודה; יושבים על הרצפה וטובלים את הביצה באפר של סיגריות. לא עישנו אצלנו בבית, ופתאום לפני תשעה באב צריך לעשן, ואפילו נתנו גם לי

'תשעה באב מיותר'

אורנה הרשברג היא אומנית החוקרת ואורגת פרוכות של בית המקדש ומעבירה סדנאות בנושא. היא מתארת שבית המקדש מאד קרוב לליבה והיא מחכה לו בכל יום שיבוא.

איך הגעת לעסוק בנושא של בית המקדש?

אורנה: "תמיד אהבתי את בית המקדש. מישהי סיפרה לי שהיא הייתה בקורס מבוא לאריגת הפרוכת ואני 'כמעט התעלפתי' מזה. בדיוק באותה תקופה חיפשתי את הייעוד שלי, לא ידעתי מה אני רוצה. וחשבתי שבגלל שהאמירה הזאת כל-כך השפיעה עלי, אולי זה קשור אליי. הקורס היה פעם בשבוע במשך תשעה חודשים. לאורך חצי שנה אנחנו יושבות 15 נשים ומלמדים אותנו רש"י, רמב"ם, ויכוחים וירטואליים תורניים, ואנחנו פוכרות ידיים ולא יודעות מה לעשות עם עצמנו כי באנו לארוג את הפרוכת, וזה מה שאנחנו רוצות לעשות. ואז הם אמרו – 'אנחנו לא יודעים'. הם יודעים הכל מבחינה תיאורטית אבל הם לא יודעים איך תכלס' לעשות את זה. אז אני ועוד כמה חברות הרמנו את הכפפה והקמנו את לשכת הפרוכת".

אורנה לא יכולה להכין פרוכת כשרה לבית המקדש מכיוון שזה כרוך באיסור שעטנז, וגם מכיוון שתולעת שני וחילזון הם חומרים מאד יקרים, אבל היא משתדלת להכין פרוכת שתהיה דומה ככל הניתן לפרוכת שהייתה בבית המקדש.

יש דברים שהיא כן יכלה להכין כבר לבית המקדש – אבנטים ורימונים שהם חלק מבגדי הכוהנים – אותם היא יכלה לארוג באופן כשר. חוץ מאריגת פרוכות ואבנטים היא גם מעבירה סדנאות שקשורות לאריגת הפרוכת. בימים אלו – ימי בין המצרים, ניתן למצוא את תולעת השני ואורנה מארגנת הדרכה בהתנדבות לילדי גוש עציון ומלמדת אותם כיצד לאסוף את תולעת השני.

אורנה מאד מחוברת לבית המקדש, אבל לתשעה באב קצת פחות, היא מקפידה לצום, כמובן, אבל מקווה שבקרוב לא נזדקק עוד לתשעה באב.

"תשעה באב בשבילי זה דבר מיותר, הוא לא צריך להיות", היא קובעת וממשיכה: "אני רוצה שבית המקדש ייבנה ולא יהיה תשעה באב. יש מין אמרה כזאת שתשעה באב יהפוך לשמחה, תשעה באב עד טו' באב יהפכו לשבעה ימים של שמחה, כל השבוע הזה יהיה חג כמו סוכות, כמו פסח, ואני ממש מחכה לזה כבר".

מה חסר לך בזה שאין בית מקדש?

"כשיהיה בית מקדש הכל יהיה מושלם, אדם לאדם לא יהיה זאב, לא יהיה רע בעולם", היא משיבה.

 

אני רוצה שבית המקדש ייבנה ולא יהיה תשעה באב. אני ממש מחכה לכך ש-ט' באב עד ט"ו באב יהפכו לשבעה ימים של שמחה, כמו סוכות ופסח

שנה ראשונה של צום

"הלילה לא לומדים תורה" הוא מיזם המתקיים מזה כעשרים שנה בליל תשעה באב, ביוזמת כנס שדרות לחברה והמכללה האקדמית ספיר. בלילה זה מתכנסים אנשים מכל קצווי החברה הישראלית ומקיימים דיאלוג בנושאים שונים הקשורים בחברה הישראלית. דרך המיזם הזה הגעתי לחברת הכנסת לשעבר איילת נחמיאס ורבין וביקשתי לשמוע ממנה מה זה בשבילה תשעה באב.

איילת נחמיאס ורבין משמשת היום בתפקיד סגנית נשיא התאחדות התעשיינים, אך עד לפני כשנתיים הייתה שקועה עמוק בפוליטיקה הישראלית וכיהנה כחברת כנסת מטעם מפלגת העבודה. למרות השתתפותה במיזם "הלילה לא לומדים תורה" היא לא התייחסה באופן מיוחד ליום תשעה באב וסביר להניח שאם הייתי פונה אליה לפני שנתיים לא הייתה נענית לבקשתי לשתף מה זה תשעה באב בשבילה, אבל בשנה שעברה נפל דבר שגרם לה לשנות את יחסה ליום תשעה באב, ועל כך היא רצתה לשתף:

"עד לפני שנה ט׳ באב היה עבורי עוד יום בלוח השנה. כלומר, החשבתי אותו והשתדלתי ליטול חלק בכל מעגלי השיח שביקשו ממני להשתתף בהם, אבל מעולם לא צמתי. עד לפני שנה לא עלה בדעתי לצום. ואז הרגשתי שעולמי מיטלטל. העובדה שמצאנו עצמנו כחברה בתוך שסע שרק מתרחב ומתרחב גרמה לי לחוש שאני חייבת גם לעשות מעשה אקטיבי ביום הזה, כזה שיבהיר גם למי שאני במחלוקת עימם, עד כמה תשעה באב אינו ארוע היסטורי בלבד, הוא כאן וצילו הגדול מאיים עלינו".

בשלב זה היא החלה לצום לא רק בתשעה באב, אלא גם בצום גדליה וביום השנה העברי לרצח ראש הממשלה יצחק רבין.

איילת: "התעניות הללו היו התבוננות פנימה – מה אני, הפרט, גם אם אשת ציבור, מוכנה לעשות כדי שהשסע לא יתרחב, אבל גם החוצה – לדבר עם כל מי שאני חלוקה עימם, ולדבר על ליבם לעשות יותר כדי שילדינו יגדלו כאן יחד באותה תקווה אדירה שליוותה אותי תמיד.

"מגילת איכה שהיא אוסף הקינות הגדול של עמנו על חורבן ירושלים, מחייבת אותנו לזכור אותו ואת האסון שהמטנו אנו על עצמנו, אנו במו פינו, במו ידינו.

"לאחרונה צפיתי בסרט המופת הקשה של היוצר גידי דר ״אגדת חורבן״. בסדרה עוצרת נשימה של ציורים ריאליסטיים, ממחיש היוצר יחד עם האמנים דוד פולונסקי ומיכאל פאוסט, את מה שארע לנו כאן בסך הכל לפני 2000 שנה. תחשבו על זה. ישראל כבר בת 73. איך נבטיח את קיומה לעוד מאות שנים? מאז ומעולם, כשאני שרה את התקווה, גרוני משתנק והדמעות מוצאות דרכן לעיני. תמיד. מעולם לא הצלחתי לשיר את ההמנון בלי שאחשוב על אבותיי ואימותיי, בלי שאחשוב על ילדיי.

"כמובן שגם השנה אצום ב-ט׳ באב, הדאגה לאחדות עם ישראל, לשלמותה של מדינת ישראל, עדיין בראש דאגותיי".

 

עד לפני שנה לא עלה בדעתי לצום בתשעה באב, אבל העובדה שמצאנו עצמנו כחברה בתוך שסע שרק מתרחב גרמה לי לחוש שאני חייבת לעשות מעשה אקטיבי ביום הזה

***

למרות שחורבן בתי המקדש כל כך רחוק מאיתנו, הוא גם כל כך קרוב, ט' באב הוא יום נוכח בחברה הישראלית. גם אם הוא נראה לנו זר ומוזר ברקע גאולת ישראל השב אל אדמתו, הוא עדיין כאן, נוגע בכולנו, חילונים, דתיים ואלו שעל התפר.