ככה ביתא ישראל חגגו את חג הסוכות באתיופיה:

בשפת הגעז, התורה נקראת "אורית" (מלשון אורייתא בשפה הארמית), והיא מצווה אותנו על מצוות סוכה: "בַּסֻּכֹּת תֵּשְׁבוּ, שִׁבְעַת יָמִים; כָּל-הָאֶזְרָח, בְּיִשְׂרָאֵל, יֵשְׁבוּ, בַּסֻּכֹּת: לְמַעַן, יֵדְעוּ דֹרֹתֵיכֶם, כִּי בַסֻּכּוֹת הוֹשַׁבְתִּי אֶת-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, בְּהוֹצִיאִי אוֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם" (ויקרא כג, מב-מג). התורה לא מפרטת כיצד יש לנהוג במצוות הסוכה. מה הכוונה ב-"תשבו"? מה ההסבר שהתורה נותנת לישיבה בסוכה? באיזו אופן לבנות את הסוכה? מהי סוכה כשרה? האם מברכים על הסוכה? מי מברך? במסורת הרבנית, לדוגמא, תיקנו לברך לפני קיום מצוות הישיבה בסוכה: "ליישב בסוכה". קיימת מחלוקת – מתי מברכים ליישב בסוכה? יש אומרים שמברכים זאת על עצם הכניסה לסוכה, בכל עת שנכנסים לסוכה לשהייה ממושכת, ויש אומרים שרק לפני אכילת קבע בסוכה. ישנה מחלוקת גם לגבי מה נחשב לאכילת קבע עליה מברכים.

בנוגע לשינה בסוכה, פוסק השולחן ערוך: "אוכלים ושותים וישנים בסוכה כל שבעה בין ביום בין בלילה, ואין ישנים חוץ לסוכה אפילו שינת עראי". הרבי ממונקאטש משיב לשולחן ערוך כך: "לישון בסוכה? זה רק במדינות החמין כארץ ישראל ובבל, אשר שם סוכתו עריבה עליו[…]וכן מרן המחבר [ר' יוסף קארו] שפסק כן היה בארץ הקודש. אבל לא שייך זה במדינתינו[…]". אז, למי הקב"ה כתב את התורה – למי שיושב במזג האוויר החורפי של אירופה, או למי שיושב במזג האוויר הקיצי של המזרח התיכון?

הקסים טוענים ש"ביתא ישראל" היא אחת הקבוצות היהודיות היחידות אשר הצליחו לשמר מסורת אחרת, קדומה, הקרובה לצורתה הראשונית של המסורת ואינה דומה למסורת של אף קבוצה יהודית המרכיבה היום את העם היהודי. למה הכוונה ב-"בצורתה הראשונית"? האם באתיופיה המצב הדתי המשיך ללא תמורות במשך אלפי שנים? מהי בעצם מסורת זאת? כיצד פועלת מחשבת ישראל של "ביתא ישראל"? מה מניע אותה לפרש כך ולא אחרת? האם קיימים פסקי הלכה? ואם זאת מסורת שבעל פה – כיצד שומרים על רצף הפסיקה?

מצוות סוכה היא דוגמא טובה לנסות להבין את העולם היהודי האתיופי.

חג הסוכות נקרא "בֶעַלֶ-מֶצֶלֶת". שמעתי שני פירושים לכך מפי כהין מטוסנוט: חג הצל, וחג התפילה (צולות= תפילה). החג נחוג ככתוב בתורה: "בחודש השביעי בחמישה עשר יום לחודש", היינו, בט"ו תשרי. לא הייתה סוכה פרטית. אנשים מהכפר היו מתנדבים לבנות סוכה בחצר בית הכנסת, והם בנו סוכה גדולה מאוד, לכל הכפר. הסוכה היתה בנויה מעץ ואף פעם לא מברזל; לא מטעמים הלכתיים, אלא משום שהעץ מצוי יותר, או שלא חשבו לבנות סוכה מברזל. בעצם, לא היו הלכות מיוחדות לבניית הסוכה כמקובל במסורת הרבנית.

בערב סוכות התכנסו כולם בחצר בית הכנסת. הכהנים נשאו תפילה מיוחדת לכבוד חג הסוכות. היום הראשון של חג הסוכות יום קודש הוא ואסורה בו המלאכה, ככתוב בתורת משה הנביא. בשאר הימים עשו עבודות בית כגון בישול ואפילו אספו יבול מן השדה, הלכו ברגל או רכבו על חמור לקניות. היום השמיני היה אסור בכל מלאכה. יום זה היה קודש כמו היום הראשון של החג.

חג הסוכות באתיופיה אינו מתרכז כלל סביב קיום מצוות סוכה או סוג של ארבעת המינים. הקס מנטסנוט אלי וונדה שליט"א אמר שהדבר העיקרי בסוכות הוא הכנסת אורחים. בעצם זהו חג חברתי – חקלאי ולאו דווקא דתי. כלומר, עיקר המצווה של חג הסוכות באתיופיה טמונה ברעיון להעצים את התודעה הקולקטיבית.

שושנה בן דור, חוקרת הליטורגיה, טוענת: "קיים מבנה מעורר התפעלות בכל סדרי התפילות של יהודי אתיופיה. יש פרשנות מדרשית, ישנה חלוקה מסודרת ועקבית. למשל, לכל חג יש את התפילה שלו". לכן, באתיופיה אין ברכה מיוחדת 'ליישב בסוכה'. יש תפילה מיוחדת על הרעיון של מצוות סוכה. הרעיון הוא רעיון חברתי – הכנסת אורחים. תפיסה זאת היא שהביאה את חכמי יהודי אתיופיה להתמקד ברעיון החברתי ולא הדתי. בכוונה ולא במעשה. ביתא ישראל, כפי שציינתי בעבר, ללא כל ספק העדיפה והעמידה את מבחן הכוונה ולא התוצאה/ המעשה בעולמה הרוחני. הקדוש ברוך הוא מתעניין יותר בלב: "אחד המרבה ואחד הממעיט, ובלבד שיכוון את ליבו לשמים". לא כמות המעשים או גודל המעשים שלנו חשובים, אלא גודל הכוונה שלנו.
מכך מובן מדוע באתיופיה לא עוסקים בפרטי מצוות הסוכה ובמה הייתה כוונתה של התורה ב"פרי עץ הדר"- האם זה אתרוג או תפוז, או, מה גובה הסוכה או גודל הסוכה. אלא, מה שחשוב היא האמונה בקב"ה. ההרגשה שהאדם מהלך תמיד בצילו של הקב"ה. בתודעה הקולקטיבית כולם שווים. למצוות חג הסוכות במשמעות החברתית ולא הדתית, כפי שנשתמרה ביהדות אתיופיה, החברה הישראלית זקוקה מאוד.

(סוכות תשפ"ד)