ללא כיסוי – הנשים הדתיות שהחליטו להפסיק לחבוש כיסוי ראש באופן קבוע

האם אפשר לשייך נשים שהסירו את כיסוי הראש- לסירוגין או לגמרי, לקטגוריית "דתי לפי דעתי"? כמובן שיש גם כאלו, אבל אם תשאלו את הנשים שסיפרו ל"שבתון" על התהליך- האמונה שלהן בקב"ה לא השתנתה במאומה

כיסוי ראש הוא סימן ההיכר המובהק של נשות המגזר. עסקי מעצבות כיסויי הראש משגשגים, כיסוי ראש מלא או חלקי, סרט רחב או צר, אסוף, פזור- אין סוף אפשרויות עומדות בפני המתחתנת הטריה. יש את מי שחיכתה לכיסוי הראש, למודת אימונים סודיים מימי הנערות וציפייה מרוגשת לחתונה שתבוא, ויש מי שקשה לה ששיערה הופך פתאום למשהו שיש להסתירו, ושהתארגנות הבוקר הפכה לארוכה מתמיד. ולעתים, הבחירה שנעשתה אז, בבוקר שאחרי החתונה, לא מתאימה בהמשך. אפשר לקשר זאת ל"דתיות הבופה", לעידן האינדיבידואליות, לפתיחות שיש במגזר כיום, ואפשר גם לנסות ולהבין מה קרה בדרך.

"מי שפגשה בי בימים האחרונים שמה לב שהייתה חסרה מטפחת לראשי…
אין פה הצהרה,
העפתי את המטפחת.
נמאס לי.
אני אוהבת את המטפחת.
אני אוהבת את מה שזה אומר
ואת המקום שאליו זה משייך אותי,
ובאותה נשימה אני רוצה להרגיש את הבחירה,
להיות אינדיבידואל בעולם, אשה. סתם.
בלי שיוך מגזרי…".
(מתוך פוסט פייסבוק שכתבה רעות גרינוולד, בת 32, נשואה 11 שנה+ 3 ילדים, שהחליטה לאחרונה להוריד את המטפחת).

כשרעות התחתנה, בגיל 21, היא שמה כיסוי ראש מלא, עליו תמיד חלמה בתור נערה שרק חיכתה לרגע שתתחתן ותשים מטפחת. "מאוד אהבתי כיסוי ראש, ואני עדיין אוהבת", היא מספרת ל"שבתון". "הייתי עם כיסוי ראש מלא, וב-6 השנים האחרונות הלכתי עם כיסוי ראש חלקי. ולאחרונה, זה קצת מדגדג לי. עברתי תהליך שקורה ככל שאני מתבגרת ובנוי מהרבה דברים. הבנתי פתאום שהחיים יותר מורכבים. אין שחור- לבן. אי אפשר לשפוט אף אחד על עניינים חיצוניים. מטפחת ה"חצי" שהייתה לי על הראש בשנים האחרונות, היא לא בגלל המחויבות ההלכתית, אלא יותר בגלל השייכות שזה נותן לי, השייכות הקהילתית. זה שאני נשואה, זה שאני דתיה. מצד אחד אני מאוד אוהבת את ההשתייכות. מצד שני- עניין אותי איך זה בלי. באמת אני מאוד אוהבת את המטפחת, אבל התעורר בי רצון בשנים האחרונות להראות את מי שאני מעבר לאמא ורעיה. מתעורר בי רצון להיות אינדיבידואל".

רעות מודה שהשיקולים שלה לא לקחו בחשבון את ההלכה: "אני מודה ואומרת שההחלטות שלי בחיים כרגע הן כלפי עצמי ולא כלפי ההלכה. מבחינתי- כלפי הקב"ה וכלפי עצמי זה אותו דבר. אני מאוד מחוברת אליו ומדברת איתו. זה לא העניין, ואני גם לא רוצה להיכנס למקום הזה של הביקורת ההלכתית. אני לא מחפשת היתר. אבל, זה שאני לא שמה מטפחת זה לא אומר שאני כבר לא דתיה. זה ביני ובין הקב"ה, וזה שלי".

"אני לא מחפשת היתר. אבל, זה שאני לא שמה מטפחת זה לא אומר שאני כבר לא דתיה. זה ביני ובין הקב"ה"

פעם ככה, פעם ככה

הודיה, בת 32, מגיעה ממשפחה בה כל הנשים חובשות כיסוי ראש מלא. כשהתחתנה, בגיל 21, בחרה לשים כיסוי ראש חלקי. "התחלתי ללכת עם 'חצי' וזה היה 'חתיכת' מרד מבחינתי. אחי הגדול התאכזב ממני ולקח את זה מאוד קשה. בעלי העדיף שאני לא אלך עם כיסוי ראש, הוא לא אהב את זה, אבל החלטתי שבכל זאת אני משאירה 'חצי'. בחצי השנה הראשונה הלכתי לפעמים עם כיסוי ראש ולפעמים בלי, אבל החלטתי לשים כיסוי ראש באופן קבוע", היא מתארת. לאחר שנה השכנים החלו לפקוד את ביתם באופן תדיר, והודיה החליטה שהיא לא מתכוונת לשים כיסוי ראש בבית. היא מספרת: "לאט לאט הרשתי לעצמי ללכת בלי כיסוי ראש בבית. זה לא היה משהו מוגדר; למשל, אם הייתי הולכת להביא את הילדים מהגנים היה לי ברור שאני שמה כיסוי ראש- אבל עם השכנים זה בסדר להיות בלי".

יום אחד, אחרי 7 שנים שהיא חובשת כיסוי ראש, הודיה החליטה שנמאס לה. "ברגע אחד אמרתי- "זהו". הגעתי לאיזו שהיא הבנה עם עצמי שהכיסוי ראש זה משהו שאני לא ממש אוהבת וגם לא מתחברת אליו. גדלתי בבית בו ברור שהולכים עם כיסוי ראש, לא חשבתי אפילו על האופציה של לא לשים. עם הזמן הרשתי לעצמי לחשוב על האופציה שאולי אלך בלי. פתאום הייתה לי איזו שהיא הבנה שאני צריכה להחליט על הדברים לבד, לא כי ככה חינכו אותי וככה מקובל. עצרתי לנסות להבין ולקבל החלטה בעצמי, אחרי כל כך הרבה שנים, לחשוב אם אני באמת מתחברת לכיסוי ראש. ואני, אישית, לא מתחברת לזה. אני מרגישה שזה שהורדתי את הכיסוי ראש שחרר אותי להיות באמת אני. אני מאוד מאמינה בקב"ה ובמה שהוא יצר בעולם הזה, אבל יש דברים שהיום אני מעזה לעשות קצת שונה".

הודיה לא סיפרה להוריה בהתחלה שהחליטה להוריד את כיסוי הראש: "הייתי בהיסטריה מהתגובה של ההורים. הייתי הולכת בלי כיסוי ראש ובכל פעם שהייתי מגיעה אליהם שמתי כיסוי ראש. הרגשתי בהצגה. הבנתי שאני צריכה לספר להם. די, אני רוצה להיות אני. לאח שלי לקח לי הרבה זמן לספר. זה לא היה פשוט לו".

"בהתחלה זה היה נראה כיף"

לליאל כהן-ששון, בת 27, היה ברור לפני שהתחתנה שהיא תשים כיסוי ראש, חלקי. היום, 7 חודשים לאחר החתונה, זה כבר לא מובן מאליו עבורה: "היה לי ברור לפני החתונה שאשים כיסוי ראש. מאוד התחברתי למהות של זה וגם, כרווקה שהתחתנה בגיל מאוחר, מאוד חיכיתי לזה. זה היה נראה לי כיף בהתחלה, אבל מהר מאוד הבנתי שקשה לי לתפעל את זה, ומה שיוצא לא תמיד מוצא חן בעיני. החלטתי לקחת את זה יותר בקלילות, בשבילי. אני בתהליך עם עצמי של להתחבר לכיסוי ראש מהמקום שעושה לי טוב".

בינתיים, ליאל שמה כיסוי ראש בעיקר במקומות ציבוריים, כשהיא מרגישה שמתחשק לה וטוב לה לחבוש אותו. "עכשיו אני הולכת עם כיסוי ראש לסירוגין", היא מתארת. "המקום של החיבור חשוב לי. אני לא רוצה לעשות משהו שאני מרגישה שמרחיק אותי, ובטח לא משהו שאני מרגישה שהורס את היופי הנשי. אף פעם לא נכנסתי לפרטים ההלכתיים, וברור לי שזו מצווה שאני רוצה לעשות אותה בכיף, מתוך חיבור לעניין. אני מתחברת למהות, אני חושבת שזה מחמיא ויפה ויש בזה משהו מאוד חגיגי, אבל אני אישית יותר מסתבכת עם לסדר את הכיסוי".

את חושבת שבשלב מסוים תוותרי על כיסוי הראש לגמרי?

"אני לא חושבת שאי פעם אוותר על זה לגמרי", משיבה ליאל. "זה תמיד יהיה, וכנראה שזה תמיד ימשיך להיות לסירוגין, לזמנים שפתאום בא לי לשים, שאני מרגישה שזה נוח לי. אני צריכה לעבור תהליך. אני מקווה שאעבור את התהליך ההפוך ואולי אצליח יותר ללמוד לשים את כיסוי הראש כמו שצריך. כרגע אין לי את הפנאי לזה. אני נותנת לעצמי את האפשרות לכאן ולכאן. אני מתייחסת למהות. לתורת חיים. ברגע שאני מרגישה שכשאני מקיימת את ההלכה משהו מפריע לי בחיים, עושה לי לא טוב, מכניס אותי ללחצים וכו'- אני מורידה הילוך. אני נותנת לעצמי להתחבר למצוות. אני מבינה שיש גישה שהיא לא כזאת, אני מכירה אותה, שהכל שחור או לבן. אבל זו הדרך שבחרתי בה. אני לא מייצגת. כל אחת ואיך שהיא תופסת את היהדות והמצוות".

"היה לי ברור לפני החתונה שאשים כיסוי ראש. מאוד התחברתי למהות של זה וגם, כרווקה שהתחתנה בגיל מאוחר, מאוד חיכיתי לזה, אבל מהר מאוד הבנתי שקשה לי לתפעל את זה"

נוחות או הלכה?

מיכל, בת 23, החלה גם היא לאחרונה ללכת עם כיסוי ראש לסירוגין.

היא החלה בתהליך של תשובה כשנתיים לפני שנישאה. היא מתארת: "הייתי בחורה בת 20 שעוד לא החליטה אם היא לובשת חצאית או מכנסיים, ובגלל החתונה הרגשתי שאני חייבת להחליט עכשיו אם אני שמה כיסוי ראש. הגיסות שלי, שהיו עם כיסוי ראש כשהכרתי אותן, הורידו אותו עם הזמן, ואני נשארתי עם והייתי די שלמה עם זה. בהמשך חיפשתי את הדרך שנכונה לי, אבל אז עברנו לגור בגוש עציון, שם הקונצנזוס הוא לשים כיסוי ראש, ולא הרגשתי בנוח להוריד אותו. זה נעשה חיצוני- את מרגישה פתאום שאת שמה כיסוי ראש רק בגלל שאת גרה ביישוב דתי, כאילו את קצת משקרת".

בחצי השנה האחרונה מיכל חובשת כיסוי ראש לסירוגין: "בשלב מסוים, לא הייתה לי בעיה להוריד ולשים את הכיסוי מתי שבא לי, מול הסביבה זה היה יותר קשה. אבל, זה התבשל. משהו בלפגוש נשים שהורידו כיסוי ראש טפטף לי באיזה שהוא מקום, אבל רק באמת בחצי השנה האחרונה התחלתי להרגיש בנוח לצאת בלי כיסוי כשאני מרגישה שזה מכביד עלי במקום לעשות לי טוב.

"אני יוצרת איזו שהיא מערכת דינמית עם כיסוי הראש. זה אולי לא הלכתי, זה משהו באמצע, שלא במטרה להוריד לגמרי, כי אני כן אוהבת כיסוי ראש. והשאלה- מה זה משנה מה עושה לי טוב? יש חובה הלכתית- צפה בי, אך מצד שני, אחרי שאת גדלה בסביבה בה אף אחת לא חובשת כיסוי ראש את יודעת שאפשר לחיות גם בלי. הכרתי שאו שאת חילונית והמערכת יחסים במצב די רעוע, או שאת דתיה, עם כיסוי ראש, ומערכת היחסים יציבה- ככה תפסתי את זה אז, וזה לא נכון. אני מצאתי את החיבור העליון שלי לכיסוי ראש. יש בזה משהו שמכנס ומרגיע אותי, ואני מתייחסת גם להלכה. אני לא מקיימת אותה בעיניים עצומות אבל מוצאת את עצמי בין הדרכים".