מערכת שבתוןכל כך הרבה שאלות עולות בחודשים האחרונים, רובן ללא מענה. כותבי שבתון מוסיפים קושיה משלהם לליל הסדר הקרוב
מה אירע לנו שכ"כ התרחקנו מדרכנו שלנו?
הרב יובל שרלו
הקושיה שלי היא על עצמנו: אכן, נמאס לנו להיות גשר, ואנו מבקשים לשאת בגאון את דרכנו ואת אמונתנו. אולם, למה נשיאה זו צריכה להיות קשורה בקרע ופילוג, בבוז ובזלזול במי שלא חושב כמונו, בתמיכה בחוקים לא-מוסריים, ובהתנהלות כוחנית שאינה מבקשת את אחינו מכל הצדדים?
לא לחינם קבע רמב"ם את הלכות קידוש השם בהלכות יסודי התורה. זהו יסוד התורה, ואנו עצמנו טופחנו להיות מקדשי שם ה' ברבים. קידוש השם נעשה על ידי איהוב שם שמיים על הבריות. ברם, זהו אמנם מושג מאתגר, שהלוא אנו מבקשים לקדש את שם ה' לאור המצוות שהוא הורה לנו, ואילו הבריות אוהבים את מה שנראה בעיניהם נכון וטוב, והדברים לא בהכרח תואמים.
למה אין אנו עוסקים בסוגיה יסודית זו, ובמפגש שבין דבר ה' ובין הבריות, כי אם בהליכה לקצוות מרחיקות ומדירות, שהן בניגוד מוחלט ליסוד יציאת מצרים בתורה, שהיא יציאת האומה כולה? מה אירע לנו שכל כך התרחקנו מדרכנו שלנו עצמנו?
***
איך נחבר מחדש את הלבבות?
הרב אליעזר שנוולד
מָה נִשְׁתַּנָּה הַשָּׁנָה הַלַּיְלָה הַזֶּה מִכָּל הַלֵּילוֹת? הַשָּׁנָה הַזֹּאת מִכָּל הַשָּׁנִים? הַדּוֹר הַזֶּה מִכָּל הַדּוֹרוֹת? שֶׁנּוֹסִיף הַשָּׁנָה לְאַרְבַּעַת הַקֻּשְׁיוֹת, קֻשְׁיָה נוֹסֶפֶת, שֶׁאֵין לָהּ בְּהַגָּדָה תְּשׁוּבוֹת:
כֵּיצַד נַשְׂכִּיל כָּעֵת לִבְנוֹת מֵחָדָשׁ אֶת הַהַסְכָּמוֹת הַלְּאֻמִּיּוֹת, שֶׁחִבְּרוּ אוֹתָנוּ לְעַם אֶחָד בְּשִׁבְעִים וְחָמֵשׁ שְׁנוֹת, שֶׁל בִּנְיַן מְדִינָה מֻפְלָאָה מִלְחָמוֹת וְנִצְחוֹנוֹת?
ְגִלִּינוּ כָּעֵת שֶׁכַּנִּרְאֶה מִזְּמַן הָיוּ פְּרוּמוֹת, רַק רָצִינוּ לְהַאֲמִין שֶׁהֵן עֲדַיִן קַיָּמוֹת, וּכְבַרְזֶל וּבֵטוֹן בַּסֶּלַע יְצוּקוֹת, וְלֹא הִשְׂכַּלְנוּ לִרְאוֹת אֶת הַפְּרִימוֹת, שֶׁבְּמִדָּה מְסֻיֶּמֶת הָיוּ חֲבוּיוֹת, וְעַתָּה הַוִּכּוּחַ עַל הָרֵפוֹרְמוֹת הַמִּשְׁפָּטִיּוֹת, גָּרַם לָהֶן לָצוּף עַל פְּנֵי הַשֶּׁטַח וְלַעֲלוֹת.
וְאִם גַּם בְּכָל הַשָּׁנִים הֵסֵבּוּ לְסֵדֶר מִשְׁפָּחוֹת מֻרְחָבוֹת, מְאֻחָדוֹת, לַמְרוֹת שֶׁהָיוּ שָׁם דֵּעוֹת חֲלוּקוֹת,
הַלַּיְלָה הַזֶּה יִהְיוּ מִשְׁפָּחוֹת, שֶׁהַמַּחֲלֹקֶת עַל הָרֵפוֹרְמוֹת הַמִּשְׁפָּטִיּוֹת, עֲלוּלָה לִגְרֹם שָׁם לְהִתְלַהֲטוּת הָרוּחוֹת: עַל שָׁוִים יוֹתֵר וְשָׁוִים פָּחוֹת, עַל סַרְבָנוּת בְּצַהַ"ל וְאַחְדוּת הַשּׁוּרוֹת, וּמַהִי דֵּמוֹקְרַטְיָה וּזְכוּת הָרֹב לִשְׁלֹט, וּבְמָה שׁוֹנָה הַזֶּהוּת שֶׁל מְדִינָה יְהוּדִית מִשְּׁאַר הַמְּדִינוֹת, עַל הַבָּגָ"ץ שֶׁנָּטַל לְעַצְמוֹ סַמְכוּיוֹת, וּמָה שָׁוְיָן שֶׁל תּוֹצְאוֹת הַבְּחִירוֹת, וּמִי מְנַהֵל כָּאן – הַמֶּמְשָׁלָה אוֹ הָאֵלִיטוֹת, וְהַאִם 'אַחִים אֲנַחְנוּ' אוֹ אֹסֶף שֶׁל תַּת קְבוּצוֹת.
אוּלָם, גַּם אִם לֹא נַצְלִיחַ בְּלַיְלָה זֶה לָתֵת אֶת כָּל הַתְּשׁוּבוֹת, וּלְהַגִּיעַ לְהַסְכָּמוֹת, נִמְזֹג אֶת כּוֹסוֹ שֶׁל אֵלִיָּהוּ הַנָּבִיא לִבְשׂוֹרוֹת טוֹבוֹת, בִּתְפִלָּה לְהָשִׁיב לֵב בָּנִים עַל אָבוֹת, לְאַחֵד בֵּין אַחִים וַאֲחָיוֹת, בְּלִי אוֹיֵב מִבַּחוּץ, מִלְחָמוֹת וְצָרוֹת מְשֻׁתָּפוֹת, וּלְחַבֵּר מֵחָדָשׁ אֶת הַלְּבָבוֹת.
כִּי רַק כָּךְ נַצְלִיחַ לְגַבֵּשׁ הַסְכָּמוֹת לְּאֻמִּיּוֹת מְחֻדָּשׁוֹת.
***
הלילה הזה כולנו אחראים
נעמי עיני
מה נשתנה הלילה הזה מכל הלילות? שאל כל הלילות אנו מגיעים כעבדים או כבני חורין, הלילה הזה, כולנו אחראים.
ציר העבדות-חירות מלווה את פסקול הקיום האנושי והיהודי בפרט, מימי השעבוד במצרים. אנו נזעקים כנגד חיי עבדות יזומים או כפויים: עבדות לזמן, לרכוש, לכבוד, לקשר, לאהבה… וחותרים לחירות של זמן ומרחב, חירות לאומית ודתית, חירות הפרט והציבור, המחאה והדיבור. ואולם – מרכיב חיוני וחשוב נשכח לעיתים בעיצומה של המלחמה על החירות והוא: לקיחת אחריות.
אחריות התיקון, ההשתדלות והביצוע, עלינו היא. צו מוסרי אישי, מעשי ויומיומי, לא לאטום אוזניים או להסב את הראש, אלא לנקוט פעולה, כאן ועכשיו, בנחישות ובנועם. להשיב בן אל אבותיו, אח לאחיו, לכבד הורים, לבקר חולים. לצקת תמיד, ובפרט בחוויית "לילה", תקוות אור.
"פסל החירות, הסמל האמריקאי, אינו מספיק… לכן אני ממליץ לאמריקה להקים פסל נוסף גם בחוף המערבי – פסל האחריות… חירות בלבד עלולה לגרום להתחמקות מאחריות, בעוד אחריות היא-היא תמצית האנושיות שלנו" (ויקטור פראנקל, האדם מחפש משמעות).
***
הטרמפיסטים של תלמיד שלי לשעבר
אבינועם הרש
מה בסוף יהיה כאן עם כל הפילוג והקרע הזה בעם?
פגשתי השבוע אבא של תלמיד שלי ששיתף אותי שהבן שלו (תלמיד שלי) כבר לא צריך יותר לנסוע עם נהג מלווה. ביום ראשון השבוע התלמיד שלי אמר לאבא שלו: "אבא, עכשיו שאני יכול לנסוע לבד, אני מתכוון לקחת כסף לדלק מהחיסכון שלי ולנסוע בכוונה לטרמפיאדה שיש שם חילונים בכדי להציע להם טרמפ ולהראות להם כמה שאנחנו אחים". ואז, האבא הראה לי תמונה של הילד שלו עם שלושה טרמפיסטים שהוא אסף מהטרמפיאדה של 'הר חומה' לכיוון תקוע, כולם בלי כיפה, עם חיוך ענק, מחובקים עם הילד שלו. האבא אמר לי בהתרגשות: "אתה יודע מה, אני מאמין שהילד שלי הוא לא היחיד ויש עוד המון ישראלים עם לב ענק שרק רוצים שהפילוג הזה בעם שלנו יעבור. והוא יעבור. אני מאמין שהעם הזה חשוב ליותר מידי אנשים כאן בשביל שהוא יתפרק אחרי שבעים שנה".
ובכל פעם שעולות בי חששות לגבי עתיד העם שלנו, אני נזכר בתמונה הזו, נושם עמוק ונרגע.
(פסח תשפ"ג)
