מרב לרנראת השירים שכתבו שוכני הגטאות ומחנות השואה, שחלקם נותרו הזיכרון היחיד מהנספים, הלחינו בפרויקט מוזיקלי "שם עולם 2019", ומבצעים אמני נוער מוכרים, כדי להנכיח את הזיכרון ולהנגיש אותו לדור הצעיר. בקרוב אצלכם ברדיו
"חֵשֶק לִי לוֹמַר תְּפִלָּה, לְמִי- אֵינִי יוֹדֵעַ
הוּא אֲשֶר אֵי-אָז נִחֲמַנִי- אֵין עַתָּה שוֹמֵעַ,
ְמִי- אֵינִי יוֹדֵעַ, תֹּאחֲזֵנִִי בִּכְבָלֶיהָ.
אַךְ תְּפִלָּה לוֹמַר הֶכְרַח הוּא, אֵי שֶבִּי נוֹבֵעַ
מִתְיַסֵּר בְּנִשְמָתַי וּתְפִלָּתי תּוֹבֵעַ,—
וְעַל כֵּן, בְּלִי שַחַר,
אֲמַלְמֵל עַד שַחַר".
את המילים המרגשות הללו כתב אברהם סוּצְקֵבֵר ז"ל, גדול משוררי היידיש שקמו לעם היהודי, ב-17 בינואר 1942, בגטו וילנה. אברהם נפטר לפני כ-9 שנים אבל אותן מילים שכתב בתוך התופת קמו לתחייה בשבוע האחרון, בסינגל ראשון מתוך פרויקט "שם עולם 2019", אותו הלחין ומבצע הזמר לי בירן. "יש חיים אחרי המוות" אומרת לי הדס קלדרון, נכדתו של אברהם ממש בסיום הראיון, ואני בחרתי דווקא במילים האלו לפתוח את הכתבה, כי זה כל הסיפור.
קרוב ל-80 שנה חלפו מאז ששה מיליון יהודים נרצחו ומיליונים נוספים עונו בשואה. חלק מאותם גיבורים בחרו שם, בתוך התופת, להעלות על הכתב את תחושותיהם בידיעה שייתכן וכלל לא ישרדו ושירם ימות איתם. אלא, שבשנה האחרונה המרכז הבינלאומי "שם עולם", ששם לו למטרה להנציח את אותם גיבורים, החל בפרויקט הנצחה מוסיקלי שינגיש את השואה לצעירים, בשפתם, דרך השירים של אותם גיבורים, שירים שניצלו בדרך לא דרך.
"שם עולם" חברו ליועץ האסטרטגי, היוצר והפזמונאי משה קלוגהפט ולזמר ולמפיק המוזיקאלי אביב גפן ויחד הרימו את פרויקט "שם עולם 2019" שמטרתו העברת המקל של זיכרון השואה וחיבור הדור הצעיר לשואה, באמצעות השירים שהולחנו, עובדו, ובוצעו על ידי אומנים דוגמת נינט, נועה קירל, ישי לוי, גיא ויהל, דיקלה, מוש בן ארי, לי בירן, יונתן רזאל ועוד.
קלוגהפט: "נהיה פה דור שלא גדל עם הורים ניצולי שואה ועם הטראומות של דור שני. האם בכלל יישאר משהו מזה ברמת החינוך? השימור של זיכרון השואה, שהוא חייב להיות חלק מהזהות של כל אחד ואחת מאיתנו, הוא לא מובן מאליו היום. לנו זה היה מובן מאליו כי כשאתה חי בדור של הורים שחיו את זה המטרה היא לחיות למרות המוות. היום המטרה היא להכניס את השואה לתוך החיים כי בברירת המחדל היא לא תהיה שם".
הרב אברהם קריגר, ראש "שם עולם": "האתגר הגדול הוא החשיבה על מה אנחנו מספרים היום או מה מתאים היום כדי לדבר על השואה ואיך מחברים את דורות העתיד לסיפור הזה, ולא רק כדי לשמר זיכרון היסטורי. לתפיסת עולמנו, זה לא זיכרון בלבד. השואה היא מצפן פנימי, ערכי ומוסרי של כל יהודי. לכן זה לא רק זיכרון עבר, זה מקור כוח לעצב את הייעוד שלי כאדם פרטי ואת הייעוד החברתי והייעוד הציבורי, חברתי, מנהיגותי, כי סיפור השואה הוא בסופו של דבר סיפור של זהות".
"חלק מהאנשים שכתבו שירים בגטאות ובמחנות שרדו וחלק גדול מהם נספו כמעט בלי להשאיר עקבות. לעיתים העקבות היחידים הם אותם שירים"
לסכן את החיים בשביל דף
אחד מאותם שירים שהולחנו כיום, "חשק לי לומר תפילה" של אברהם סוּצְקֵבֵר ז"ל, יצא ביום ראשון האחרון אז ציינו את יום השואה הבינלאומי. הדס קלדרון, נכדתו, מספרת: "סבא שלי לא הפסיק לכתוב כל תקופת המלחמה. הוא האמין שהשירים שהוא כותב הם 'כשריון פלדה נגד הצורר הנאצי'".
שיריו של אברהם הפכו אותו לאדם חופשי באמת, לא רק ברוח. כשהיה בן 28 הגיע עם אשתו ההרה לגטו וילנה, שם איבד את אמו ואת תינוקו הרך, שכן הייתה פקודה להרעיל כל תינוק שנולד.
הדס: "גטו וילנה היה מיוחד מכל הגטאות. וילנה הייתה ירושלים דליטא, המרכז התרבותי הגדול והמפואר של היהודים בכל אירופה, שם התחברו להם אומנים, כותבים ויוצרים. זו הייתה מלחמה בתוך מלחמה, המלחמה שלהם הייתה מלחמה רוחנית. הם נלחמו ברוח. בסרט על סבא שלי שביים אורי ברבש "דבש שחור" – שירת חייו של סוצקבר, אנחנו מראים שהוקם תאטרון בגטו ואנשים לא מבינים איך הוקם תאטרון במקום שבו אנשים נרצחים, אך האמונה של שוכני הגטו הייתה כי כך לא נראה הנוף של הגטו כפי שנראה בהתחלה. זה הכוח של השירה".
אברהם כתב בכל יום שיר בגטו. כולם נשמרו. "הוא היה חבר בבריגדת הנייר בגטו", מתארת נכדתו. "הוא וחבריו החליטו להציל חומרים שהגרמנים שורפים. מתחת לאפם של הגרמנים הם החביאו חומרים בתוך מרתפים, עליות גג וכל מקום שיכלו על מנת שהכתבים הללו ינצלו ולא יושמדו. אחרי המלחמה מצאו את החומרים. הם לא סיכנו את חייהם עבור אוכל, אלא עבור רוח, בשביל ספרים ונייר. כמו שסבא שלי האמין שהשירה מצילת חיים, הוא הציל אותה בעצמו. כמו שהיא החזירה לו חיים, הוא החזיר לה חיים".
הצלה של "כל נדרי"
מבחינת אברהם השירים והיידיש הצילו את חייו, לא רק באמונה, אלא הלכה למעשה. את הפואמה "כל נדרי" שכתב הבריח דרך הפרטיזנים הרוסים. הפואמה שלו חצתה את קו הגבול והגיעה למוסקבה ולשלטונות, ואז שלח סטאלין מטוס כדי להציל את אברהם ואשתו מהיערות.
הדס: "סבא וסבתא שלי חצו שדה מוקשים כדי להגיע למקום שבו נחת המטוס. מטוס אחד הופל, מחלקי המטוס שנפל הפרטיזנים ריתכו מזוודה שנמצאת היום בספרייה הלאומית שאיתה סבא שלי העביר את כל התצלומים וכל מה שהוא הצליח להציל מתוך הגטו. הוא וסבתא שלי עלו עם המזוודה למטוס שסטאלין שלח להציל אותם וכך הם ניצלו".
אמא, למה את לא מצילה אותי?
אברהם ניצל והקים דור ישרים אחריו שמתגורר בישראל וממשיך את דרכו, אך יש רבים שכתבו שירים בשואה כשהבינו שלא ישרדו. ספק אם אז, באותם רגעים, חשבו כי השירים שהם כותבים – יגיעו למדינת היהודים ויהפכו לצוואתם.
אחד מאותם שירים הוא "אכזבה" שמבוסס על חיבור "אכזבת האימהות" שכתבה בלומע פוגלגראן. את השיר שלה מבצעת נועה קירל.
קלוגהפט: "בלומע הייתה חולה מאד ולפני שנפטרה כתבה חיבור על האימהות שאכזבו את הילדים שלהם בשואה. לבלומע היה ילד בן 10. אחרי שהיא נפטרה הייתה אקציה של ילדים. למרות שבנה היה מבוגר מדי לאקציה הזו והוא לא היה אמור להיות בה, בגלל שלא הייתה לו אמא ואף אחד לא הגן עליו, הוא נרצח באקציה הזו. לקחתי את הטקסט והפכתי אותו לשיר שנקרא 'אכזבה', שמילותיו הן מנקודת המבט של הילד, ששואל שאלות ששואלים את אמא כילדים – איך זורחת השמש? איך הרכבות נוסעות? וככל שמתקדם השיר השאלות הופכות ל- 'אמא למה את לא מצילה אותי?'".
הרב קריגר מתאר שלא האמינו לרגע שיגלו מיהי אותה אישה שכתבה את השיר: "ידענו פרטים מינימליים, שם, מקום וזהו. נכנסנו לארכיון והבנו שזה סיפור מורכב של אם צעירה שנמצאת לבדה עם בנה הצעיר בגטו, היא קולטת שהיא נמצאת כנראה בשבועות האחרונים לחייה וכותבת שיר דרך העיניים של הבן שלה".
"אני לא חושב שאי-פעם היהודים בשואה חשבו שמשהו שכתבו ברגעיהם האחרונים יהפוך כעבור 80 שנה, במדינה היהודית, לשיר שיושר על ידי אמני הנוער"
שירים שהגיעו מהקבר
"הסמל של כל הפרויקט הזה מבחינתי, היא ההבנה של העוצמות של האנשים שיצרו בתוך התופת הזאת ואנחנו לוקחים את זה ומוציאים את זה לפועל. ההפקה והקונספט הם של עינב שמיר שטיפלה בנושא של הטקסטים, ההתאמה שלהם, מציאת המקור שלהם, מאיפה הגיעו ומה הסיפור שעומד מאחוריהם ואז פנתה לאומנים", מתאר קלוגהפט.
הרב קריגר: "השירה שנכתבה בתוך הגטאות והמחנות, עולם הזוועה הזה, כדרכה מבטאת עולם פנימי, המיית הלב של האדם שהצליח לבוא ולהעלות את זה על הכתב. חלק מהאנשים שכתבו שרדו וחלק גדול מהם נספו בתקופה הזו כמעט בלי להשאיר עקבות. לעיתים העקבות היחידים הם אותם שירים. הבנו שמי שיכולים להיות השגרירים, המנגישים הגדולים של הדבר הזה, הם דווקא אותם אלילי נוער. מצאנו שדרכם אנחנו יכולים להביא את זה לנוער וכולם נרתמים ונכנסים לזה לעומק. אביב גפן, המפיק המוזיקלי של הפרויקט, נכנס לזה עם כל הנשמה והרוח וכך גם האומנים. אנחנו מאמינים שלשירה וללחן יש כוח פנימי מחבר הרבה מעבר לכל דרך אחרת של מילים רגילות".
קלוגהפט מסכם: "המטרה של 'שם עולם 2019' הם 'שירים שהגיעו מהקבר', כי אלו שירים שיהודים כתבו אותם בגטאות, ברגעים הקשים שלהם, בתחושה שאותם שירים לעולם לא יראו אור, ולרוב הם נספו לאחר מכן. כשאנחנו היום לוקחים את הטקסטים שנמצאים ב'שם עולם', מלחינים אותם ונותנים לזמרים לשיר – אנחנו בעצם מחיים את האנשים. כשאתה מחייה יצירה של בנאדם אתה גם מחייה אותו. צריך לדבר לא רק על איך מתו בשואה אלא גם על איך חיו בשואה. בפרויקט אנחנו הופכים את השירים שלהם לצוואה שלהם. אני לא חושב שאי-פעם הם חשבו שמשהו שכתבו ברגעיהם האחרונים יהפוך כעבור 80 שנה, במדינה היהודית, לשיר שיושר על ידי אומן שמדבר לנוער".
