סבלנו הוא הצלחתם והצלחתנו היא סבלם

על ישמעאל אין מה להתפלא, שהרי הוא 'פרא אדם' – פרא במהותו ובטבעו, עם דמות של 'אדם'. הוא אינו אחינו הטבעי, הוא יצא מהגר המצרית. אבל עשו!

בימים הקשים העוברים על עם ישראל נראה כי העמים הנוצריים לכאורה איתנו. אפשר שקיימת זהות אינטרסים רגעית ברמה המדינתית, אבל ברמה הלאומית, כפי שתורה מתייחסת ליסוד הלאומיות, אין המצב כך. האנטישמיות הכל כך מושרשת בנצרות מרימה את ראשה. הם אוהבים אותנו מושפלים, שרופים ודוויים, לא מנצחים. אחינו הצעיר (הדת הנוצרית) 'שמר' עלינו לאורך כל ההיסטוריה. יותר נכון 'שימר' אותנו לעקידה בלתי פוסקת.

ל'לאום' המקראי אין משמעות של לאומיות כיוצא ממילונים מודרניים (Nation). הלאומיות האתנית  או האזרחית המוכרת לנו היום הינה מונח מודרני באופן יחסי, אף שייתכן שיש לה שורשים עמוקים יותר בעת העתיקה. מהי אם כן הכוונה במילים "וּשְׁנֵי לְאֻמִּים מִמֵּעַיִךְ יִפָּרֵדוּ וּלְאֹם מִלְאֹם יֶאֱמָץ"? יש לפרש מילים נשגבות אלו תחת הפרשנות כי רבקה לא הלכה לקבל 'רגיעון' בשל הריונה הקשה, אלא היא ביקשה לדעת את תפקידה ומקומה בהיסטוריה היהודית. בתוך ההיסטוריה הזו השתלבה לה ההיסטוריה של העמים הנוצריים באופן שנוצרה אינטראקציה בלתי פוסקת ביניהם.

'השמירה והשימור' של העם היהודי במצבו הנורא, על ידי 'אחינו הצעיר', משרתת את הנוצרים. שפלותנו מספקת הוכחה תיאולוגית לדתם וללאומיותם. סבלנו הוא הצלחתם והצלחתנו היא סבלם – "וּלְאֹם מִלְאֹם יֶאֱמָץ". ריבוי בתי כנסת, גידול במספר הישיבות והגדלת כוח התורה בארץ ובעולם, אינם מהווים איום תיאולוגי על עולם הנצרות. רכיבים אלו אינם מחזקים את היסוד הלאומי בעיניהם, אלו הם ריטואלים דתיים חסרי תועלת שאינם מעידים על 'בחירה מחודשת' של הא-ל ב'ישראל שבבשר'. קיום מצוות על פי פאולוס הוא דבר מיותר לחלוטין, "העיקר היא הכוונה", כך הוא כתב. 'כיפת ברזל', ניצחון במלחמות ישראל, פרסי נובל, הצלחה חקלאית בארץ הקודש, ראש ממשלה מכובד בעולם, ואפילו ניצחון של מכבי תל אביב בכדורסל ודומיהם – הם הרכיבים הפוגעים בבטנם הרכה. הצלחות אלו המטות את הכף ב'כלים השלובים' לכוון העם היהודי, גורמים בהכרח להשפעה הפוכה בנצרות.

במובן הדתי שאבה ושואבת הנצרות את כוחה מן היהדות. מאז פרסום המסמך ההיסטורי נוֹסְטְרָה אֵטָאטֶה  Nostra Aetate (שמה המקובל של ה"הצהרה בדבר יחס הכנסייה לדתות הלא נוצריות". ההצהרה הוקראה על ידי האפיפיור פאולוס השישי ב-28 באוקטובר 1965 עם סיומה של ועידת הוותיקן השנייה), הפוטרת את היהודים מאשמת הצליבה של האיש ההוא, קובע הוותיקן במסמכים נוספים כי גם: אין יותר חובה להמיר את דתם של היהודים, אלוקים לא ביטל את בריתו עם היהודים, אשרור תוקפה של הברית הישנה ועוד… האינטראקציה בין הדתות נוהגת כ'כלים שלובים', כמתחייב מן "וּלְאֹם מִלְאֹם יֶאֱמָץ".

מן ההיבט הלאומי שימרה אותנו הנצרות כמוצג מוזיאוני. כאשר פיטר ויאנסן המסורק למשעי יוצאים מן הכנסייה הקתולית ביום א', שואל יאנסן את אביו פיטר: "אבא, מי זה האיש הזקן המלוכלך הזה היושב ומקבץ נדבות בפתח הכנסייה?", "אהה", עונה פיטר באנחה גדולה, "זהו אחינו הגדול, בן לעם היהודי שהאל עזבו ובחר בנו במקומו". סבלנו הוא הדבק של אמונתם הדתית.

בחינת המילים הללו במשמעות מודרנית של דת ולאומיות מעלה כי דברי תורה אלו רלוונטיים ומדויקים להפליא גם בימינו. בשתי משמעויות אלו מתקיימת אינטראקציה מתמדת בין היהדות לנצרות, באופן שמתקיים כל הזמן 'חוק שימור הלאומים'.

(תולדות תשפ"ד)