יעקב ספוקויני"וַיָּשָׁב יִצְחָק וַיַּחְפֹּר אֶת בְּאֵרֹת הַמַּיִם אֲשֶׁר חָפְרוּ בִּימֵי אַבְרָהָם אָבִיו וַיְסַתְּמוּם פְּלִשְׁתִּים אַחֲרֵי מוֹת אַבְרָהָם וַיִּקְרָא לָהֶן שֵׁמוֹת כַּשֵּׁמֹת אֲשֶׁר קָרָא לָהֶן אָבִיו" (בר' כו, יח). יצחק חפר בארות, והפלישתים סתמו אותן. הוא התכוון להרבות חיים, והם סתמו את הבארות כדי למנוע חיים במקום. יצחק נאבק לא רק על הבארות עצמן, אלא גם על השמות שלהן. וכל כך למה? מסביר 'העמק דבר': "למען לא יוכלו לערער עליהם, אחרי אשר כבר החזיק בהם בימי אברהם אביו בלי ערעור. יצחק הקפיד על הוכחת בעלות, באמצעות הנצחת השמות של הבארות, אך הקנאים הפלישתים לא התחשבו בכך וסתמו באר אחר באר".
הסבר מקיף יותר כותב בעל 'הכתב והקבלה'. לדבריו, אברהם הנציח בעזרת שמות הבארות את חסדי ה' ופעולותיו. לדוגמה קרא את שם המקום "ה' יראה" או "ה' נסי". הוא רצה להפיץ את שם ה' בעולם, וכל מי שבאו לשאוב מן הבאר אמרו את שם הבאר. אלא שלאחר מות אברהם סתמו הפלישתים את הבארות "ובהתבטלות הבאר נתבטל שמה". ובא הכתוב להודיע כי יצחק אחז במעשי אברהם והתאמץ לחפור אותן הבארות ולהחזיר שמותן, כדי להחזיר עטרת אמונה אמיתית למקומה. לדבריו, זהו קרב על התודעה. אברהם ויצחק חופרים ובונים תוך הנצחת שם ה', ואילו הפלישתים שוטמים את יצחק וסותמים את בארותיו מתוך קנאה. הפתרון מבחינתם הוא גירוש, כדברי מלכם אבימלך: "וַיֹּאמֶר אֲבִימֶלֶךְ אֶל יִצְחָק לֵךְ מֵעִמָּנוּ כִּי עָצַמְתָּ מִמֶּנּוּ מְאֹד".
הקיבוץ 'בארות יצחק' היה אף הוא על סף גירוש במלחמת העצמאות. הצבא המצרי, שפלש לישראל הצעירה למחרת הכרזת העצמאות, הפגיז את הקיבוץ מהיבשה ומהאוויר. בארות יצחק שכן אז ממזרח לעיר עזה. הקיבוץ שימש נקודת קשר חשובה שממנה יצאו החלוצים והקימו שלוש מתוך "11 הנקודות בנגב" ב-1946: בארי, תקומה וכפר דרום. לאחר ההפגזה הראשונה של המצרים, פונו האימהות והילדים למרכז הארץ. כ-60 לוחמים ולוחמות נשארו במשק הדתי, והם עסקו בעיקר בהתבצרות לקראת התקפה מצרית צפויה.
התקפת המצרים החלה ב-10 ביולי (1948) בהפצצות מן האוויר ובתותחים, אך עדיין לא בידי חיל רגלים. ההתקפה הרגלית החלה במפתיע ב-15 ביולי. כל הלילה היו עסוקים בהתבצרות. בחמש בבוקר הלכו לישון. חצי שעה אחר כך החלה התקפה אווירית. ההתקפה נמשכה כל אותו היום. הארטילריה המצרית ירתה פגזים על המשק, ובחסותה החלה ההסתערות הרגלית. המצרים הצליחו לפרוץ את שורת הבתים הצפונית, ומגיני הקיבוץ קיבלו הוראה לסגת לקו השני, שתוכנן מראש. זמן קצר אחר כך, בשעה 10:00 בבוקר, הודיעו כי בריכת המים נפגעה והמים מציפים את התעלות והמקלט. תחמושת בכמות גדולה נרטבה. גם הקשר הפנימי נפגע. בשעה 10:40 הודיעו: "האויב פרץ משלושה צדדים. המצב נואש, אנו משתמשים ברימונים".
למרות זאת, החזיקו המגינים מעמד עוד כמה שעות. המצרים התקדמו וכבשו יותר מחצי מהמשק, ואף הזעיקו תגבורת להשלמת הכיבוש. בשעה 17:00 שידרו המגינים כי מצב המשק קשה וכי נכשלו בהתקפת הנגד. אבל באותה שעה ממש הגיעה תגבורת. כמה ימים קודם הוחלט במטכ"ל לשלוח תגבורת לעזרת יישובי הדרום, וזו הגיעה בדיוק בזמן המתאים. גדוד פשיטה של חטיבת 'הנגב' מלווה בסוללת תותחים הגיע, ומייד הפגיז את ריכוז הטנקים והזחלים של האויב המצרי. בשעה 18:30 כבר שידרו המגינים כי האויב נפגע ומתחיל לסגת. "הטנקים (המצרים) בורחים ומטילים את הנשק לאורך דרך נסיגתם… אבדותינו: 17 הרוגים, 15 פצועים, נזקים כבדים למשק. אבדות האויב: כ-200 נפגעים, מהם הרוגים רבים ושלל רב" (נ' לורך, 'קורות מלחמת העצמאות', עמ' 351).
בימים שלאחר מכן שוב לא תקפו המצרים את בארות יצחק. לחימתם עזת הנפש של אנשי בארות יצחק, כפר דרום ושאר יישובי הסביבה סייעה ללא ספק במאמץ למנוע מהמצרים להגשים את מטרתם ולהתקדם לכיוון תל אביב.
בשטח בו לחמו מגיני הקיבוץ בארות יצחק, ניצב כעדות אילמת מגדל המים המופצץ. את השדות מעבדים אנשי קיבוץ 'עלומים', שאף הם נקלעו למלחמה עזה בשבת שמחת תורה, בדיוק מאותה הסיבה. גם הפעם, ב"ה, גברה יד כוחותינו יחד עם מגיני הקיבוץ, ועוד יתקיים בהם הכתוב בפרשה: "וַיִּזְרַע יִצְחָק בָּאָרֶץ הַהִיא וַיִּמְצָא בַּשָּׁנָה הַהִיא מֵאָה שְׁעָרִים וַיְבָרֲכֵהוּ ה'" (בר' כו, יב).
Yaakovspok1@gmail.com
(תולדות תשפ"ד)
