הרב יובל שרלו (ראש ישיבת אורות שאול תל אביב וראש המרכז לאתיקה בארגון רבני צהר)מפני מה לא דיברה רבקה עם יצחק? למה לא הציבה בפניו את הטעות הגדולה שבברכת עשו? והלוא בסוף הפרשה היא כן ניצבת בפני יצחק, וכן אומרת לו "קצתי בחיי מפני בנות כנען", ואם כן, ערוץ הדיבור היה פתוח ביניהם?! רבים שאלו שאלה זו ונתקלו שוב בעובדה שיש בה מן התסכול: התורה לא כתבה למה, ואין לנו דרך לדעת את הדבר אלא רק לשער, בלשון ספק ובלי יכולת הכרעה.
ואכן, ההשערות שניתנו לשאלה זו רבות מאוד: חלק ביארו בצורות שונות שוודאי שערוץ הדיבור היה פתוח, אך כאשר מדובר בברכות לא היה מקום להתערב או לא הייתה אפשרות לעשות זאת; חלק פירשו כי בלי שיצחק עצמו ייווכח שיעקב מסוגל להיות גם עם "ידי עשו" הוא לא ישנה את עמדתו, והייתה חשיבות לגרום לכך שיצחק עצמו יאמר "גם ברוך יהיה". כאמור, לשאלה זו ניתנו הצעות שונות, שכולן השערות.
מה שמיוחד במגוון הגדול של התשובות הוא ההסכמה ביחס לעדיפות הדיבור. בין אם נצדיק את אמירת יעקב אבינו "אנכי עשו בכורך", ובין אם נכיר בכך שהיה לאמירה זו מחיר רב שצריך כפרה, עד שחכמים ראו את זעקת עם ישראל בימי מרדכי ואסתר תוצאה של זעקת עשו – נקודת המוצא היא שהדיבור הישיר עדיף, ועל כן יש לשאול מפני מה לא התרחש במקום הזה. הדבר גם נלמד מהניסיון האנושי – קשה למצוא אדם שלא חווה בחייו את ההתרחשות המופלאה שמתחוללת כאשר נפגשים פנים בפנים, פותחים האחד כלפי השני את הלב, מדברים בשפה מאירה ומבקשת וחותרים למצוא דרך משותפת. לצערנו, פעמים רבות זה לא פועל, אולם כאשר משווים את תוצאות הדרך הזו עם החלופה – "בא אחיך במרמה ולקח את ברכתך" – ניתן לראות אותה כעדיפה פי כמה מונים על כל דרך אחרת.
האם אנו עצמנו, כציבור, שכחנו איך מדברים האחד עם השני? נראה כי הדבר תלוי מאוד במרחב שבו אנו מתנהלים. בחיים האמיתיים והממשיים נותרו החוקים החברתיים במקום המבורך שלהם. זה נכון בימים רגילים, ועל אחת כמה וכמה בימי מלחמה, שבה לוחמים כתף בצד כתף חיילים בעלי דעות מגוונות, עולמות חלוקים ופער תרבויות. שם הם מגלים גם את העונג והעושר שבשיח המתרחש. לעומת זאת, כאשר מרחב חילופי הדעות הוא הרשתות החברתיות – מתחולל שם דבר מה אחר לחלוטין.
הדבר נובע משתי סיבות עיקריות: הראשונה בהן היא השליטה האלגוריתמית במעטפת השיחות, המביאה לכך שאדם עטוף בדרך כלל באלה שהוא חושב כמותם. שיח שאינו מאותגר על ידי עמדות אחרות מניע לקיצוניות המזינה את עצמה, ועל ידי כך נוצר מחסום של ממש ביכולת ההקשבה והברכה שיש בה; השנייה בהן היא שלמעשה אין מדובר בדיאלוג, כי אם בהטחת דברים באופן חד צדדי או בתגובה שאין בה רצון או ציפייה להתפתחות, אלא בהטחת דברים בעוצמה החזקה ביותר האפשרית. הדבר מביא לריבוי לעג ובוז, שקר והוצאת דבר מהקשרו, אכזריות מילולית ואלימות, ובסופו של דבר לנזק עצום המתרחש בשדות האלה.
האם אפשר שמאורעות השבועות האחרונים ינערו אותנו גם בתחום זה? האם גם עלינו ישאלו, להבדיל אלפי הבדלות, מפני מה לא דיברנו? האם יש אפשרות שמה שלא עשינו בעצמנו לפני שמחת תורה וחויבנו לעשות על ידי ההשגחה העליונה בימים שאחרי החג, לא יתאדה אלא להפך – יביא אותנו למקום שבו נשמח בהתרחשויות שבין אדם לחברו, דווקא כאשר אין הם דומים ואין הם מסכימים האחד עם השני, ונשוב לתרבות המחלוקת המבורכת של עם ישראל?
הרבה מאוד תלוי בנושא זה בנו עצמנו ובתביעה של כל אחד בעולם שבו הוא פועל, להעדיף את הדיבור על פני כל דרך אחרת ואת הקשר על הנתק. אפשר שנתברך מזה.
(תולדות תשפ"ד)
