הרב יובל שרלו (ראש ישיבת אורות שאול תל אביב וראש המרכז לאתיקה בארגון רבני צהר)בשעה שחזרו בני יעקב מהלווייתו של אביהם, התגלתה העובדה המצערת, שאנו עצמנו נתקלים בה בכל עת– יסוד המשבר בין בני אדם היא שאלת האמון ההדדי. בני יעקב פחדו כי עתה יתגלה פרצופו ה'אמתי' של יוסף. הם חששו שעד עתה הוא נהג עימם יפה בשל העובדה שאביו היה בחיים. הם בנו תיאוריה אפשרית שלמה: כדי שלא לצער את יעקב לא פגע בהם יוסף, ולא השיב להם את כל הרעה אשר הם גמלו עמו. ואילו עתה– הוא יתפרץ עליהם, והם ייאלצו לשלם את המחיר הכבד. אפשר שהם ידעו כי דברים דומים אכן היו בין יעקב לעשו, כאשר עשו אמר "יקרבו ימי אבל אבי ואהרגה את יעקב אחי". פחד זה הוא שגרם להם לשנות מפני השלום, להמציא צוואה של יעקב שלדעת חז"ל כלל לא נאמרה, ולהסתבך בחששות שווא. כאמור, הסיבה העיקרית לכל ההתחככות הזו נבעה מהחשד שמדובר במניפולציה, וכי כל התנהגותו של יוסף אינה אלא מסווה לכוונתו הפנימית הנוקמת והמענישה.
אנו מכירים כיום היטב את שפת השיח הזו, ואת החשד המתמיד. חלק בלתי נפרד מהוויכוח הציבורי, ההולך ומשתלט עליו באופן מוחלט, היא ה'ידיעה' המוטחת האחת בשנייה כי למעשה אין כוונת הדובר אמתית, ודבריו הנאמרים הם שקר. גדולתו של המאזין נתפשת בכך שהוא מצליח לחשוף את המניעים האפלים המסתתרים מאחורי דבריו. בין אם הטענה בדבר שוחד כספי או מימון על ידי קרנות אפלות; בין אם הטענה היא על ניסיון לגרוף קולות למאבק פוליטי; בין אם הטענה היא בדבר דו-פרצופיות; בין אם הטענה היא בדבר פעולות כתוצאה מחקירות פליליות ורצון להסיט את הדיון, ועוד ועוד. הצד השווה המורכב שבכל אלה הוא שלעתים אכן המניעים פסולים והעמדה מזויפת וצבועה, וכדרכם של דברים– מקרים אמתיים אלה המזינים את הטענות השקריות, וליבון הסוגיות החשוב והנצרך הופך להטחת האשמות והשלכת עלבונות, שמטרתן להפוך את עמדת הצד השני לבלתי רלוונטית, שהרי בשקר יסודה, וכל תכליתה להסתיר את הכוונות ה'אמתיות'.
המשתמשים תדיר בטיעונים אלה אינם שמים לב שהם עצמם עושים דברים שלא ייעשו. ראשית, אין איש יודע מה באמת בלב חברו, וממילא גם תיאורטית לא ניתן לדעת האם עמדת השני היא 'אמתית' או מגויסת. לא זו בלבד, אלא שהדבר גורם פעמים רבות לשקרים של ממש, ליצירת עמדות סדרתיות שהקשר בינן ובין האמת לא קיים. מעבר לכך, יש בטיעון הזה גם טהרנות גאוותנית: הטוען כמובן אינו מופעל משום סיבות צדדיות, אלא מהותו היא אידיאולוגית נקיה, חפה מכל הפגמים שהוא מטיח באחרים, ואילו הצד השני הוא הנבל והנוהג שלא בהגינות. מבט מתמיד של עין רעה כלפי העמדה האחרת ולעומתו עין משבחת את העמדה של הטוען אותה, גורם בסופו של דבר להפסד הגדול של מה שהיה יכול לצמוח דווקא מתוך הקשבה לצד השני– ביקורת עצמית, היכרות עם נקודות האמת שנמצאות מחוץ לד' האמות המצומצמות של כל אחד, התקרבות הדדית ואחדות אחים.
השבת האמון הבסיסי, לא הנאיבי ולא העיוור, אלא כ'חזקת חפות' וכעמדת יסוד כלפי אנשים אחרים, מולידה ברכה מרובה, בלי להכחיש את המודעות לסיכונים שבה ולאפשרות הנפילה. הברכה הטמונה בה מרובה מאוד, ופרשתנו יכולה לקרוא לנו להשיב את השיח הזה לתוכנו. (ויחי תשע"ח)
