יְמֵי שְׁנֵי חַיַּי

בתוך כל הדרמה ההיסטורית האדירה של אירועי משפחת יעקב ובניו- המכירה, הירידה למצרים, וכל דרמות המשנה הנלוות כביכול בשולי המאורעות, מתרחשת פגישה נדירה ומעניינת בין שני אנשים כל כך שונים זה מזה, המייצגים תרבויות, אמונות ועולמות שונים.
שני משפטים נאמרים בסך הכל במפגש הפסגה הזה. משפטים לא לגמרי ברורים ומובנים, מסובכים מבחינה תחבירית, וניכר שמשהו סמוי מסתתר בין השורות.
פרעה רואה לנגד עיניו את אבי המשפחה, אביו של המשנה למלך, זה שהציל את מצרים וכלכלתה. ברגע הזה, כל מה שיש לפרעה לשאול את יעקב זה: 'וַיֹּאמֶר פַּרְעֹה אֶל יַעֲקֹב כַּמָּה יְמֵי שְׁנֵי חַיֶּיךָ?'. בישראלית מדוברת יכול היה פרעה לשאול בפשטות- 'בן כמה אתה?', אבל הוא בוחר בניסוח אחר, מסובך יותר. מה עוד, שגם לא ברור למה זו דווקא השאלה. נפגשים שני אנשים– אבי משפחה מצד אחד ומלך מצד שני- אחרי דרמה משפחתית מדהימה, וכל מה שיש לפרעה לשאול את יעקב זה- בן כמה אתה? זו השאלה הכי חשובה ומשמעותית שיש לשאול במעמד הזה?
ואם השאלה לא מובנת, התשובה עוד יותר קשה. במקום לתת תשובה פשוטה- 'אני בן מאה ושלושים שנה', מתפתל יעקב בתשובה שגם במבט שני ושלישי לא בדיוק ברורה, ולא ברור למה בעצם התכוון יעקב:
"וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב אֶל פַּרְעֹה יְמֵי שְׁנֵי מְגוּרַי שְׁלשִׁים וּמְאַת שָׁנָה מְעַט וְרָעִים הָיוּ יְמֵי שְׁנֵי חַיַּי וְלֹא הִשִּׂיגוּ אֶת יְמֵי שְׁנֵי חַיֵּי אֲבֹתַי בִּימֵי מְגוּרֵיהֶם".
מעניין שגם פרעה וגם יעקב משתמשים באותו ביטוי לגבי השנים. פרעה אומר- 'שְׁנֵי חַיֶּיךָ' וגם יעקב בתשובתו אומר- 'יְמֵי שְׁנֵי חַיַּי'. נכון שבפשטות אפשר לומר שהמילה הזו, 'שְׁנֵי', משמעותה שנים. אולם גם ניתן לומר שהכוונה היא שבעצם יש שני מסלולים, מהלכים ורבדים בחיינו. כל אחד יכול להסתכל על חייו ולראות בהם רק את הרע, העצוב, הכושל, הנפילות, האכזבות ודומיהן, ואותו אדם יכול גם להסתכל על חייו ולראות את ההישגים, ההצלחות, ורגעי השמחה, הברכה והנחת.
יעקב יכול להתבונן על חייו ולראות בהם טרגדיה רודפת טרגדיה, והוא יכול גם להסתכל על חייו בתחושת סיפוק של מי שהצליח לעמוד באין-ספור ניסיונות, להקים משפחה ואת בית ישראל כולו, ולהצליח להגיע לקו הסיום של חייו מוקף בילדים ונכדים ממשיכי דרכו- כל אחד בסגנונו ואישיותו- איש כברכתו ברך אותם.
פרעה מתבונן באיש הזקן ושבע הימים שניצב מולו, ולא שואל אותו שאלה טכנית אינפורמטיבית- בן כמה אתה?, השאלה היא יותר עמוקה- איך אדם ממרום שנותיו צריך להסתכל על חייו, ובאיזה אופן עליו לסכם אותם?
יעקב מבין את השאלה ואת שמסתתר מאחוריה, ועונה לפרעה תשובה מורכבת- 'יְמֵי שְׁנֵי חַיַּי'. בחיי הייתה שניות. היו ימים קשים מנשוא- 'הָיִיתִי בַיּוֹם אֲכָלַנִי חֹרֶב וְקֶרַח בַּלָּיְלָה וַתִּדַּד שְׁנָתִי מֵעֵינָי', שלא לדבר על 'וַיִּקְרַע יַעֲקֹב שִׂמְלֹתָיו וַיָּשֶׂם שַׂק בְּמָתְנָיו וַיִּתְאַבֵּל עַל בְּנוֹ יָמִים רַבִּים'. ואעפ"כ, ידע יעקב, הוא ישראל, ללכת כל השנים הללו עם ההבטחה- 'אָנֹכִי אֵרֵד עִמְּךָ מִצְרַיְמָה וְאָנֹכִי אַעַלְךָ גַם עָלֹה וְיוֹסֵף יָשִׁית יָדוֹ עַל עֵינֶיךָ'. הידיעה שה' איתך גם בירידות וגם בעליות היא הנותנת כוח ומשמעות בכל התקופות של 'יְמֵי שְׁנֵי חַיַּי'.
יעקב– ישראל לא מפחד מדרך ארוכה. הקשיים שבדרך מקבלים את מקומם הפרופורציונאלי במבחן ההיסטוריה והתוצאה. רק אז ושם, בקו הסיום של מירוץ החיים מעגלי 'יְמֵי שְׁנֵי חַיַּי' נסגרים- 'וַיִּשְׂאוּ אֹתוֹ בָנָיו אַרְצָה כְּנַעַן וַיִּקְבְּרוּ אֹתוֹ בִּמְעָרַת שְׂדֵה הַמַּכְפֵּלָה אֲשֶׁר קָנָה אַבְרָהָם אֶת הַשָּׂדֶה לַאֲחֻזַּת קֶבֶר מֵאֵת עֶפְרֹן הַחִתִּי עַל פְּנֵי מַמְרֵא'. (ויגש תשע"ח)