הרב יובל שרלו (ראש ישיבת אורות שאול תל אביב וראש המרכז לאתיקה בארגון רבני צהר)הכניסה לארץ ישראל מתוארת בספר דברים כדבר המסוכן ביותר העומד להתחולל בתולדות עם ישראל. הסכנה אינה צבאית – הקב"ה מבטיח כי הוא ילך לפנינו, ומצווה עלינו לא לפחוד מגויי הארץ. הסכנה היא סכנה רוחנית. ארץ ישראל מסוכנת. עם נווד, לאחר שנות עבדות רבות, וארבעים שנות הליכה במדבר, נכנס לארץ מפותחת, בשלטון ערים כנעניות, בצורות ומרשימות, בעלות תרבות מתקדמת, והצעה מפתה של שילוב אלילות עם עריות. כשמצרפים לכך את ההתנחלות, האדמה, העושר, האסיף, ושאר פיתויי הארץ – כל אלה ביחד אינם מתארים אפשרות נפילה, אלא את ודאותה: "הנך שוכב עם אבותיך, וקם העם הזה וזנה אחרי אלוהי נכר הארץ", אומר הקב"ה למשה רבנו, ובכך מצביע בפניו על הקריסה הבלתי נמנעת של המסע הגדול מהר סיני אל הר בית ד'.
השאלה הבלתי נמנעת, שהיא פנים דתית, תמהה על ההכרעה הא-לוהית להכניס את עם ישראל לארץ, על אף הצפייה הזו, ועל אף הוודאות של הנפילה. לא זו בלבד, אלא שבתחילת ספר דברים קראנו שוב על חטאם של המרגלים ועונשם, ועל כך שדווקא מי לא אבה לעלות לארץ הוא החוטא הגדול. זה לכאורה לא מסתדר עם התפישה הדתית, הגורסת שאם המקום ירחיק אותנו מריבונו של עולם, המסקנה הבלתי נמנעת היא להיות חרד מהכניסה, להימנע ממנה, ולהעדיף את ההישארות במדבר, הבטוחה יחסית יותר מבחינה רוחנית, על פני ההסתבכות הנובעת דווקא מטוב הארץ.
התשובה לשאלה זו היא אחת מסוגיות היסוד של תורת ישראל: הסכנות והפחדים, הנפילות והאיומים הרוחניים – לא הם הקובעים את סדר היום התורתי. הכניסה לארץ ישראל היא הדבר הנכון שיש לעשותו, ועל כן חובה על עם ישראל להיענות לציווי הא-לוהי להיכנס לארץ. הפחד מפני הוודאות של הנפילה בחטא הוא דבר שיש להתחשב בו, אך לא לאפשר לו לקבוע את ההתנהלות. למעלה מכך, אין הבטחה שאם תהיה נפילה – לא תהיה תגובה א-לוהית מכאיבה מאוד ופוגעת, ורעות גדולות שיבואו על עם ישראל. עשיית הדבר הנכון אינה פוטרת מהחובה להישמר מפני הצללים. אולם צריך לחזור שוב ושוב על העיקרון היסודי: יש לעשות את הדבר הנכון, להישמר מהנפילות ולהתמודד עימן, לעמוד במבחנים קשים, אך לא לאפשר לכל החששות והחרדות לקבוע את מקומו של העולם הרוחני.
אמת הדבר שאנו מתפללים שלא תביאנו לידי ניסיון; אמת הדבר שגם נצטווינו שלא להתקרב לתהומות, ולעשות סייג לתורה; אך כל אלה כפופים ראשית ליסוד החיים. דברים אלה יפים לאורך השנה כולה; דברים אלה הם גם חלק בלתי נפרד מתפישת עולם כוללת של דרכה של תורה. אך בימים המיוחדים האלה של תשובה – הם נושאים בשורה מיוחדת. התשובה מתחייבת באופן מתמיד, כתהליך של תיקון ועליה, התרוממות רוח ומאבק בחטא. קיומה החיוני נובע דווקא מהדברים הכתובים לעיל: נצטווינו לחיות, להיות חלק מהחיים, להילחם במלחמות, לפתח את הכלכלה, להתיישב, ולמצות את כל עז החיים הטבעיים המתבקש מעצם קיומו של אדם. דרכה של תורה אינה מבוססת על הפחד, כי אם על ההליכה באור הנכון, ההישמרות המתמדת מפני חטא ועוון, והתשובה הגדולה כאשר הנפילה באה, כדי לאפשר את החיבור המחודש לכל עומקם של החיים.
(פורסם בנצבים תשע"ט)
