הרב יובל שרלו (ראש ישיבת אורות שאול תל אביב וראש המרכז לאתיקה בארגון רבני צהר)מנהיג ציבור הנוהג בכספי ציבור שלא כדין פוגע בשלושה מעגלים: המעגל הראשון הוא מעגל הגזל הפשוט. יש הסוברים בטעות כי אם אין דמות מזוהה שהיא בעלת הממון מדובר בגניבה שהיא קלה יותר, ועל כן הם מזדעזעים מהרעיון שהם יפרצו לבית על מנת לגנוב אך לא מונעים את עצמם מלשלוח יד לכספי ציבור. למעשה מדובר בטעות כפולה – גם העברה בנקאית היא פעולת גניבה ולא רק פריצה לבית, ומעבר לכך – גזל הציבור הוא חמור ביותר, ויש בו היבטים חמורים אף מגזל היחיד. לא זו בלבד, אלא שהרבה יותר קשה להשיב אותו. הציבור הוא בעלים על ממונו, ובשעה שמנהיג ציבור שולח בו יד הוא פוגע בבעלות הציבורית על הממון.
המעגל השני הוא הפגיעה החמורה בייעודו של כסף זה. כספי ציבור נועדו למען הציבור. בשעה שמועלים בהם או גונבים אותם, או אפילו בשעה שמשתמשים בהם שלא בדין נפגעת החלוקה ההוגנת והראויה של כספים אלה, וצווי התורה "צדק צדק תרדוף" מופר בצורה חמורה. הדבר נכון גם כאשר איש הציבור אינו מכניס לכיסו האישי דבר, אלא מעביר כספים שלא כדין מסעיף תקציבי אחד לסעיף הקרוב לליבו אך לא זכאי באמת לכסף זה. אחד מייעדי השלטון ההוגן והצודק הוא לחלק את המשאבים בדרך הראויה, ולנהוג בהם למטרות שלמענן נגבו. בשעה שמאן דהו נוהג שלא כדין הרי הוא פוגע ביסודות השלטון הפועל בצדק, והאיזון הראוי בין היעדים השונים של התקציב נפגע.
המעגל השלישי, ואפשר שהוא החמור ביותר, הוא המכשול המושם לפני רבים. מעילת אנשי ציבור בכסף ציבורי פורצת גדר, ומשכנעת את הציבור כולו כי כל המערכת מושחתת, ולפיכך דווקא האדם הישר הוא החריג. המשפט "כולם מושחתים" אינו הופך להיות מניע לתיקון חברתי אלא להפך: משפט המצדיק את השחיתות בכל הרמות ובכל המישורים. גם חלק מקוראי השורות דלעיל מגיבים בוודאי בציניות, וטוענים כי המאבק נגד השחיתות נגוע בנאיביות נוראה, וההתנהגות הנכונה היא הפוכה לחלוטין. נורמת הגניבה והמעילה מחלחלת לכל שדרות הציבור, ועל חברה כזו אמר ירמיהו הנביא כי לא ניתן לחיות בתוכה, ואין טוב מאשר לברוח למדבר ולהיות במלון אורחים. לא לחינם אנו קוראים הפטרה זו בתשעה באב. חלק ניכר מהעוני ומהרעב בעולם השלישי נובע משחיתות שלטונית, אשר כאמור יורדת במישורי הקיום לכל רמה אפשרית של לקיחת שוחד, והחברה האנושית מתמוטטת. אין דבר המסכן יותר את קיומה של החברה מאשר איבוד האמון בעצם קיומה. כאשר מדובר בעם ישראל מדובר כמובן במישור נוסף של חומרא והוא חילול השם. שמו של ריבונו של עולם מתחלל בשעה שנושאי שמו אינם נוהגים ביושר, שולחים ידם בכספי ציבור, ומעצבים את פני החברה כמקום שהמרמה והשקר שליטים בו.
גדול הוא אפוא שיעורו של משה רבינו בפרשת השבוע שלנו, בשעה שהוא מפרט בפני עם ישראל את "פקודי המשכן", ויוצר את הנורמה הראויה לשימוש בכספי ציבור. אין אנו יודעים על איש שחשד במשה רבינו על כך שנטל את הכסף לעצמו, ואף על פי כן הוא מוסר דו"ח מדויק על כל הוצאות המשכן. מאוחר יותר, בפרשת קרח" הוא יוכל להעיד על עצמו "לא חמור אחד מהם נשאתי ולא הרעתי את אחד מהם". ההלכה אף מחייבת הרבה יותר מזה, ותובעת מכל אדם בישראל וקל וחומר ממנהיג ציבור להיות נקי מד' ומישראל. בדרך זו היא יוצרת את הנורמה הראויה להתנהגות בכספי ציבור, ולעצב את פני החברה בדרך של יושרה, אמת וצדק.
(ויקה"פ תשע)
