הרב אבינדב אבוקרט (רב קהילת אברהם יגל, גבעת שמואל)לאחר שמשה רבינו מגלה לעם ישראל 'מָה ה' אֱ-לֹהֶיךָ שֹׁאֵל מֵעִמָּךְ' [דברים י יב], הוא מוסיף עוד ציווי כפול – 'וּמַלְתֶּם אֵת עָרְלַת לְבַבְכֶם וְעָרְפְּכֶם לֹא תַקְשׁוּ עוֹד' [דברים י טז]. הקשיית העורף בדרך כלל מתפרשת כתכונה של עקשנות וסירוב לשמוע דברי תוכחה. אולם עדיין יש לבאר מה פשרה של עקשנות זו ומדוע היא מסומלת דווקא בעורף הקשה.
לשם כך, נבקש לעיין בתורה מליקוטי מוהר"ן [קמא כא] המבדילה בין שני סוגי 'שכל' – פנים ואחור: 'כי יש שכל שאדם משיג אותו ע"י הקדמות רבות, והשכל הזה מכונה בשם אחור. ויש שכל שבא לאדם בלא שום הקדמה, אלא ע"י שפע אלקי, וזה מכונה בשם קדם, בשם פנים: והתלהבות הלב, נולד מחמת תנועת השכל. כי טבע התנועות שמוליד חום, ולפי מהירת תנועות השכל, כן מוליד חום בלב. נמצא ע"י שפע אלקי, שהשכל נשפע לאדם במהירות שאין צריך להשתמש בשום הקדמה'.
'פנים' הוא פגישה פנים אל פנים עם האמת, שפע חכמה המגיע באופן ישיר לאדם. לעומת זאת, 'אחור' הוא ראיית השכל כפי שרואים אדם מאחורי גבו. כאן, אינך יודע בוודאות שזהו אכן האדם שחיפשת, במקום לראות את פניו אתה נאלץ לנחש לפי מבנה גופו, מראהו החיצוני והתנהלותו. ברור אם כן, שהיכולת להתלהב מהלימוד, החיבור הנפשי לתכניו והרצון לקיים את ענייניו יכולה להיות רק בשכל של 'פנים'. במקרה שבו השכל הוא 'אחור', האדם עסוק כל העת בשאלה האם זו האמת ובהתלבטות עד כמה הוא אכן הגיע אליה או שה'הקדמות הרבות' – הנחות המוצא שלו – בטעות יסודן.
אדם המבקש להפנות עורף לבורא ומתקשה להביט אל המציאות האלוקית נכוחה הוא אדם שתורתו מלאה ספקות. אדם כזה אינו יכול להתמסר אל מה שעומד מולו כיון שהוא משקיע את עיקר כוחותיו במאמץ להתעלם מה' הניצב למולו.
זאת ועוד, הרמח"ל [קלח פתחי חכמה לב] כתב שהפנים הם האמצעי של הנשמה להיפגש עם המציאות באמצעות רוב חושי האדם הנמצאים בהם. הפנית העורף פירושה שעיקר חושי האדם אינם עסוקים במפגש עם האלוקים. אדם קשה עורף הוא מי שדעתו, חושיו ושאיפותיו מוסחים מן האמת וטרודים בהתחמקות ממנה.
אם הפנים הם האמצעי להכרה המחודשת הרי שהעורף הוא המקום לשמור את מה שכבר הושג על ידי האדם – 'כי באחרית מוח הראש הוא הזכירה, והמקום מקום משמרת הצורות' [אבן עזרא שמות כ א]. מקשה את עורפו הוא מי שבמקום לאמץ אל תוכו את הדבר החדש שעומד לנגדו, בוחר להישאר במה שכבר ידוע וזכור לו. חכמתו אינה מתחדשת מהמפגש אלא קופאת על שמריה ומתיישנת.
אדם כזה, שאין בעולמו הרוחני שום חידוש וחוויה של מפגש עם נותן התורה, הוא אדם שהתלהבותו כבתה והחיבור שלו אל אלוקיו הופך לרעוע מיום ליום. חייו הופכים להיות אוטומטיים וכל מעשה שלו הופך ל'פעולה שנעשתה בניגוד לדרישה, מתוך דביקות בשיגרת הרגל' [רש"ר הירש שמות לב ט]. בסופו של דבר, אדם זה הנשען על זכרונו הנוקשה עלול לשכוח את הקב"ה בקלות כיון שתמיד השתדל שלא להיפגש איתו ישירות.
משה רואה צורך חשוב להזכיר את הדברים הללו בעת הכניסה לארץ ישראל, שבה האיסור על הקשיית העורף כפול ומכופל. מחד, בארץ ישראל ישנם דברים רבים המסיחים את דעתו של אדם ומשכיחים ממנו את המפגש עם אלוקיו. כנגד דברים אלו מצווה התורה [דברים ח יא-יד]: 'הִשָּׁמֶר לְךָ פֶּן תִּשְׁכַּח אֶת ה' אֱ-לֹהֶיךָ לְבִלְתִּי שְׁמֹר מִצְוֹתָיו וּמִשְׁפָּטָיו וְחֻקֹּתָיו אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם: פֶּן תֹּאכַל וְשָׂבָעְתָּ וּבָתִּים טֹבִים תִּבְנֶה וְיָשָׁבְתָּ: וּבְקָרְךָ וְצֹאנְךָ יִרְבְּיֻן וְכֶסֶף וְזָהָב יִרְבֶּה לָּךְ וְכֹל אֲשֶׁר לְךָ יִרְבֶּה: וְרָם לְבָבֶךָ וְשָׁכַחְתָּ אֶת ה' אֱ-לֹהֶיךָ הַמּוֹצִיאֲךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים'. כשאדם שוקע בתוך המציאות החמרית הוא לא רואה את הקב"ה בבחינת "פנים", ולכן יש חשש שהוא ישכח את הקב"ה לגמרי.
מאידך, בארץ ישראל שקדושתה עליונה כל כך, האלוקות מלובשת בדברים גשמיים ומעשיים. במציאות כזו יכול האדם להיפגש עם האלוקות בכל דבר ודבר אם רק יידע שלא להתבונן רק בלבושים הגשמיים של הארץ בדמות בתים ועושר חומרי.
(פורסם בפרשת עקב תשע"ט)
