פרופסור אביעד הכהן (נשיא המרכז האקדמי שערי מדע ומשפט)לא מעט פסוקים שגורים כל כך על לשוננו, עד שאין אנו מבחינים תמיד בקושי העולה מהם ובהם. אחד מהם הוא הפסוק שפותח את פרשתנו: "רְאֵה אָנֹכִי נֹתֵן לִפְנֵיכֶם הַיּוֹם בְּרָכָה וּקְלָלָה".
תחבירו של הפסוק הראשון מוקשה מתוכו: הוא פותח בלשון יחיד, "ראה", וממשיך בלשון רבים, "נתן לפניכם", ולא "לפניך", וכך גם בהמשך: "אשר תשמעו". המעבר, תוך כדי דיבור, בין היחיד והרבים, משקף מתח יסוד הן בעולם בכלל, הן בעולמה של תורת ישראל בפרט.
האדם, כל אדם, וכל שכן אדם מישראל, אינו בודד במועדיו. הוא חלק מחברת רבים, ניזון מכוחה ומחויב לתיקונה. בה בעת, כל אדם כשלעצמו הוא עולם מלא, עומד על רגליו-שלו ובעל זכות – ואולי חובה – לבחור את דרכו-שלו, דרך ייחודית לו המשקפת את אישיותו ואת המיוחד שבו.
במישור הפילוסופי-רעיוני פסוק הפתיחה של הפרשה מעלה תהייה עתיקת יומין: האמנם ניתנה לאדם בחירה אמיתית וחופשית? שאלה זו העסיקה דורות של פרשנים ואנשי הגות, וכמספר העוסקים בה – כן מספר התשובות שהוצעו לה.
ומכל מקום, על פני הדברים, ניסוח הפסוק מציב לפנינו בחירה יסודית, בינארית: ברכה או קללה. הא ותו לא, משל אין דרך ביניים. החיים, כידוע, מורכבים הרבה יותר וכך גם בחירותיו של אדם.
לצד עיון בסוגיה כבדת המשקל של הבחירה החופשית, יש לתת את הדעת למילה המקדימה אותה, שעל שמה נקראת הפרשה כולה: "ראה".
רוצה לומר: קודם למעשה, קודם לדיבור, קודם להכרעה ולהחלטה – ניצבת הראייה.
ואכן, עולמה של תורת ישראל נע בין שני פעלים: ראייה ושמיעה.
כך, למשל, בציווי הנודע שהיה לקְרֶדוֹ, ל'אני מאמין' היהודי: "שמע ישראל!" (גם במובן של שמיעה-הבנה). כך גם בתלמוד הבבלי המאופיין במילות הקוד שמקדימות את הברייתות שנכללו בו: "תא שמע".
לעומת זאת, בתלמוד הירושלמי – וכן בספרות הזוהר – בולט הצירוף "איתא חמי" (או "תא חמי"): בוא וראה. במקורות אלה, ה"ראייה", במשמעותה העמוקה, ניצבת במוקד.
וכמו תמיד, השאלה היא לא רק מה אנחנו רואים, אלא גם כיצד אנו רואים.
האמנם אנו מסתכלים על המציאות בעין נכוחה, כמות שהיא, ולא נותנים למשאלות הלב – או, להבדיל וחס ושלום, לצרות העין להכתיב את מה שאנו רואים.
האמנם אנו רואים את מלוא התמונה, על אורותיה וצלליה, או שאנו בוחרים לראות רק את מה שאנו רוצים לראות ומטשטשים, אם לא מוחקים ממש, את חצי הכוס הריקה, על פגמיה וסכנותיה.
וכמאליהן, עולות מילות שירתו של נתן אלתרמן: "יש אדם רואה הכל באור ורוד ורוד, זה לא טוב אומרים כולם אפילו רע מאד, יש אדם רואה הכל באפלה קודרת, זו אותה המחלה רק בצורה אחרת. ידיעות והסברות קבל מן העיתון, אך אצלנו בוא קבל זריקה של מבסוטון, את הרע צריך לראות כדי להילחם בו, על הטוב צריך לשמור כדי להתנחם בו. אל תרכיבו משקפיים לא קודרות ולא שמחות, הסתכלו נא בעיניים, בעיניים פקוחות."
המלחמה שפרצה בשבעה באוקטובר לפני כשנתיים(!) ימים וטרם באה אל קיצה, הבהירה לכל שלא די במשקפות מרחיקות רואי, בכטב"מים רואים ואינם נראים, בקרני לייזר ובאמצעי ראיית לילה משוכללים, כדי לראות מציאות כהווייתה.
למרות כל אמצעי הראייה הטכנולוגיים המשוכללים, הייתה הנהגת המדינה שבויה בחלומה ובראייתה את המציאות באופן מעוות. במקום ראייה של ממש השתלט עליה עיוורון מוחלט, שלא אפשר למופקדים על שלומנו וטובתנו לצפות נכוחה את הסכנה האיומה שנקרתה לפתחנו. את המחיר הנורא על כך שילמנו כולנו ועוד נשלם למשך הרבה שנים.
אכן, ראייה היא תופעה מורכבת. לכל אחד מאתנו ניתנה הבחירה כיצד לראות את העולם. מעבר לעובדות היבשות, אדם יכול לראות לפניו מציאות שכולה קשיים ואסונות, ומתוך כך לבחור להתמלא בייאוש וכעס. אדם אחר, באותה סיטואציה ממש, עשוי לראות במציאות שלפניו הזדמנות לתיקון, לתקווה ולגילוי הטוב.
בעולם שבו אנו טובלים בשפע של מידע, תמונות, מסכים ורשתות – אתגר ה"ראייה" הופך למרכזי גם במישור הבינאישי: האמנם אנו רואים את האחֵר? את מצוקתו? את הטוב שבו? האם אנו רואים את השליחות שלנו?
ה"ראייה" שניצבת בראש הפרשה ובמוקדה מבטאת את המורכבות שבראייה. יש בסגולה זו שניתנה לו ביטוי לכבוד האדם, אך גם – ואולי בעיקר – אחריות כבדה.
התורה מדגישה בפנינו שמצוות ראייה זו מתחדשת בכל יום תמיד: "ראה אנכי נותן לפניכם היום".
יום יום ו"ראייתו", יום יום ובחירתו. הברכה והקללה מונחות לפנינו בכל רגע, בכל מילה שאנו אומרים, בכל ביטוי של יחסנו לזולת. ועלינו לבחור.
לצד הפתיחה האישית, האינטימית, בראש הפרשה, "ראה", באה בהמשכה סדרה שלמה של דינים ומצוות: החובה לבנות מקדש, צדקה, שמיטה, חגי ישראל.
גם בקיום מצוות אלה טמון סוד הראייה. כך, למשל, בציווי הגדול על העלאת הקורבנות במקדש, מצווה אותנו תורה: "וּשְׂמַחְתֶּם לִפְנֵי ה' אֱלֹקֵיכֶם אַתֶּם וּבְנֵיכֶם וּבְנֹתֵיכֶם וְעַבְדֵיכֶם וְאַמְהֹתֵיכֶם וְהַלֵּוִי אֲשֶׁר בְּשַׁעֲרֵיכֶם". וכמו בשמחת המועד, גם כאן אין השמחה שלמה אלא אם כן אתה "רואה" את האנשים שלידך: את הגר, היתום והאלמנה, את הגר והלוי, "העבד והשפחה". כך כמובן גם במצוות הצדקה, כך בשמיטה וכך בכל שאר המצוות.
הרואה את המציאות בעיניים רגישות, מוסריות, בוחר בטוב.
זוהי הברכה הגדולה של פרשת "ראה": היכולת לבחור בברכה גם עבור אחרים, לא רק עבור עצמנו. בחברה מרובת מסכים ומסרים, מידע ותגוביות מידיות, הראייה היא אתגר קיומי.
הנצליח לראות רק את הרוע ולהרבות שנאה, או שמא נבחר בראיית הטוב וה"אחֵר"?
ברכת הראייה אינה רק מה שנראה. היא מה שנבחר להיות.
