מדוע זקוקים לשבת?

"השבת היא השינה שבהקיץ, היא בקיע בזמן שמאפשר לנו להרים את המסך מעל המציאות ללא צורך להירדם, בעודנו ערים".

(רבקה מרים, משוררת).

כתב הרב יונתן זקס ז"ל:

"ה' רצה שבני ישראל יתחילו את מעגל היום החופשי בשבוע שלהם כבר בצאתם ממצרים, כי להשגת חופש אמיתי, חופש של שבעה ימים בשבוע, דרוש זמן רב, מאות ואלפי שנים.

מצוות השבת נזכרת לראשונה בפרשתנו. השבת היא מן המוסדות החשובים שהעולם ידע אי פעם.

היא שינתה את תפיסת הזמן של האנושות.

השבת מחוללת בחיינו ובחברה שאנו חיים בה חלל, שבתחומיו אנחנו חופשיים באמת. חופשיים מלחצי העבודה, חופשיים מדרישותיהם של מעסיקים תובעניים, חופשיים מיללות הסירנה של החברה הצרכנית המדרבנת אותנו לרצף בכסף את דרכנו אל האושר. חופשיים להיות אנו עצמנו בקרב יקירינו.

היום האחד הזה הצליח להגיש משמעות רעננה בכל דור ודור, למרות התמורות הכלכליות והתעשייתיות מרחיקות הלכת.

בימי משה, פירושו היה חופש מעבדות פרעה. במאה התשע עשרה ובתחילת המאה העשרים הוא היה יום של חופש מתנאי העבודה הקשים וארוכי השעות של סדנאות היזע. בימינו, זה יום של חופש מהדוא"ל, מהטלפון החכם על רשתותיו וקבוצותיו, ומהציפייה שנהיה זמינים מסביב לשעון.

רוח האדם זקוקה לזמן לנשום, לשאוף, לצמוח.

הכלל הראשון בניהול זמן הוא שיש להבחין בין דברים חשובים לבין דברים שהם רק דחופים. בעיתות לחץ הנטיה היא לדחות את הדברים החשובים מפני הדברים הדחופים. אלא שהדברים החשובים הם אלה הנחוצים יותר לאושרנו ולתחושה שאנו חיים את חיינו כראוי. שבת היא הזמן המוקדש לדברים החשובים והלא דחופים: משפחה, חברים, קהילה, חוויית קדושה, תפילה והודיה לה' על הדברים הטובים בחיינו וקריאה בתורה, תוך שאנו מגוללים שוב את הסיפור הארוך והדרמטי של עמנו ושל מסענו. אי שלו של זמן בלב עולם רוגש וחסר מנוחה.

השבת היא משאב האנרגיה המתחדשת הגדול ביותר של האנושות.

נצטט את דבריו של הרב אברהם יצחק הכהן קוק זצ"ל (מתוך "ערפילי טוהר"):

"השבת מקדשת את רגש היופי של כל האומה כולה ושל נשמת היחיד בפרט".

כאשת ספרות, אני רוצה לצטט שיר של פנחס שדה (מתוך: "החיים כמשל)

"אלוהים, תן לי את השבת!"

א-לוהים (אומרת הנשמה), מתוך התוהו והאינות בראתני. ביום הראשון האירות

אותי כדי שאראה את עצמי, והבדלת בין החושך לבין האור שבי.

ביום השני בראת את שמיי הכחולים ואת געגועיי.

ביום השלישי בראת את אדמתי ואת הפרחים היפים של אהבתי.

ביום הרביעי בראת את הכוכבים הרחוקים, אשר בתוכם, בודדה אבל לא

אוהדת (כי שום דבר בהיותי בתוכך אינו אוהד) אני שרויה.

ביום החמישי בראת את המפלצות ואת הדגים המוזרים של חלומותיי.

ביום השישי שיווית (על ידי מכות מכאיבות) את דמותי כנשמת אדם, והעמדתני יחידה ועירומה לפניך.

עכשיו כלה היום השישי. עכשיו בא הלילה. עכשיו הגיעה אפוא העת שתיתן

את יום השבת, א-לוהים! תן לי את השבת. תן נא לי, אבי שבשמים, את שבת השבתות.