אשר תשים לפניהם

כל המבקש להנחיל את מורשת ישראל ואוצרותיה לבני המאה ה-21 יודע שאחד האתגרים הקשים והגדולים ביותר שניצבים לפניו הוא דרך הנגשתה אליהם. דור, שרבים מצעיריו כמעט ואינם מסוגלים לשלוח הודעת טקסט בת יותר מ-50 תווים (שמחציתם אימוג'ים שונים ומשונים), או להתרכז במשך יותר מחמש דקות בלי לשחק בטלפון הסלולרי, אינו רוצה (ויש שיאמרו אף אינו מסוגל) להתמודד עם מקורות המשפט העברי שכוללים לא אחת טקסטים ארוכים, מורכבים, הכתובים בלשון "גבוהה" שאינה מובנת לכל.
פרשת "משפטים" שמופיעה – ודומה שלא בכדי – מיד בסמוך לאחר מתן תורה ומעמד הר סיני, מלמדת אותנו שיעור חשוב בעניין זה. בפתיחתה באה הצהרה חד משמעית: "וְאֵלֶּה הַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר תָּשִׂים לִפְנֵיהֶם".
לא "תְלַמֵד אותם", לא "תשַנֵן עמם", לא "תַנִיח לפניהם", אלא "תשים לפניהם". וכפי שפירשו כבר במדרש התנאים: כשולחן הערוך לפני האדם, שמוצא הכל מסודר לפניו ואינו צריך להתאמץ כדי לאכול ולשתות.
עיון בפסוקי התורה שמדברים בהנחלת מורשת, מלמד שהשימוש בפועל זה מאפיין רבים מהם. כך, למשל, בפרשת מעמד הר סיני (יט, ז): "ויָּבֹא מֹשֶׁה וַיִּקְרָא לְזִקְנֵי הָעָם וַיָּשֶׂם לִפְנֵיהֶם אֵת כָּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה אֲשֶׁר צִוָּהוּ ה'"; כך במרה (שמות טו, כה): "שָׁם שָׂם לוֹ חֹק וּמִשְׁפָּט וְשָׁם נִסָּהוּ", וכך בפסוקים המפורסמים בספר דברים (ד, מד): "וְזֹאת הַתּוֹרָה אֲשֶׁר שָׂם מֹשֶׁה לִפְנֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל", ולהלן שם (לא, יט): "וְעַתָּה כִּתְבוּ לָכֶם אֶת הַשִּׁירָה הַזֹּאת וְלַמְּדָהּ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל שִׂימָהּ בְּפִיהֶם".
"השמה" זו, אינה יכולה להתמצות בהקראת טקסטים יבשה ומשמימה. יש בה ציווי גדול, לכל רב ומורה שיאהיב תורה על לומדיה, ויביא את תלמידיו לכך שתורתם "תהא סדורה בפיהם" (עירובין נד, ע"ב), שיבינו את אשר הם לומדים ולא תהא תורתם כ"צפצוף הזרזיר". ולא לחינם פירש רש"י, "המורה הגדול", על אתר, בלשון חכמים הראשונים: "אשר תשים לפניהם – אמר לו הקב"ה למשה: לא תעלה על דעתך לומר אשנה להם הפרק וההלכה שתיים או שלוש פעמים עד שתהא סדורה בפיהם כמשנתה, ואיני מטריח עצמי להבינם טעמי הדבר ופירושו. לכך נאמר: 'אשר תשים לפניהם" – כשולחן הערוך ומוכן לאכול לפני האדם'".
בשונה משיטות משפט בנות ימינו, שיצרו קודקסים מפוארים, בנויים לתלפיות, מנוסחים בלשון בהירה, הסדר והשיטתיות אינם (לשון המעטה) ממאפייניה הבולטים של תורת ישראל. והפרשה שלפנינו, פרשת משפטים, תוכיח. משפט פלילי מעורבב במשפט אזרחי; דיני נזיקין בלולים בדיני עבדים ושומרים, ובין לבין משולבות בהם נורמות "דתיות" מובהקות. וטרם דיברנו במשנה ובתלמוד שלמרות חלוקתם ל"סדרים", "מסכתות" ו"פרקים", אחד המאפיינים הבולטים שבהם (במיוחד בתלמוד) הוא הגלגול האינסופי של אסוציאציות חופשיות, כיד הדמיון הטובה, מהכא להתם, ומהתם להכא, שלא אחת אין ביניהן כל קשר לוגי (מלבד, אולי, ולעתים, לשונות משותפים). שקלא וטריא הלכתית קשה וסבוכה באה בהם לצד דברי אגדה מרניני נפש, לשונם בלולה מארמית ועברית (ולעתים גם פרסית ויוונית), חלק מהשאלות נותרות בלא פתרון, תלויות באוויר, ובין לבין משולבים בהם מעשים, מיני סגולות ופתרון חלומות, וכל מן הני מילי דמיטב. אכן, זהו יופיו של התלמוד, הבסיס לכל המשפט העברי, אך זהו גם חסרונו, במיוחד בשביל בן התרבות המערבית בת ימינו, שהורגל משחר נעוריו "לחשוב ביוונית", בצורה לוגית, מדעית, שיטתית וסדורה.
מאז החלו רבים וטובים בניסיון להנגיש את מקורות ישראל לכל, חלה התפתחות עצומה והתקדמות רבה. ועדיין, הדרך רבה לפנינו. אם איננו רוצים ששלל מקורותיה ואוצרותיה של מורשת ישראל יהיו "כספר החתום" בפני רוב מניין ובניין בני הדור הצעיר, חובה מוטלת עלינו לעשות כל שניתן על מנת "לשים" אותם בפיהם, בלשון ברורה ובהירה, המובנת לדורנו ובדורנו.
(משפטים תשפ)