הרב יעקב הלוי פילבר (מייסד הישיבה לצעירים -ישל"צ וביה"ס נעם)מעט ורעים היו ימי שנותיו של יעקב, כפי שהוא מעיד באזני פרעה. לאחר מסע ארוך מגיע יעקב לסוף דרכו, והוא יודע שעוד עתיד גדול מצפה לבניו, עתיד של אור וחושך, גלות וגאולה, ועל כן טרם נפרד יעקב מבניו הוא מרגיש צורך וחובה להכין אותם לקראת עתידם וקורא לבניו כדי לומר להם את אשר בלבו. במחשבה ראשונה הוא מבקש להגיד להם את אשר יקרא אותם באחרית הימים, לומר להם את כל הצפוי להם, אבל לאחר שנקבצו סביבו הוא משנה את כוונתו ומסתפק בהתייחסות אישית לכל אחד מבניו. גם אם יעקב אינו מגלה לבניו באותו המעמד את "אחרית הימים", הוא מוסר להם מבלי משים סוד אחד באומרו: "האספו ואגידה לכם". מה רצה יעקב לומר להם בביטוי "האספו"? פירש השל"ה (חלק ג' פרשת ויחי): " אמר לשון 'האספו', כי אי אפשר לקץ כשיש ביניכם שנאת חנם, רק צריכים אתם להיות כולכם באסיפה אחת באגודה אחת". יעקב אמר את דבריו לאור הניסיון הלא רחוק של חייו. גם אם נקבל את דברי הרמב"ן שכתב: "ייראה לי על דרך הפשט שלא הוגד ליעקב כל ימיו כי אחיו מכרו את יוסף", גם בלי זאת הרי קודם המכירה נאמר: "ולא יכלו דברו לשלום" ושם נאמר: "ואביו שמר את הדבר". ואע"פ ששנאת אחים לא הייתה דבר חדש בבית אברהם, שהרי הדבר התחיל בישמעאל שהיה מצחק עם יצחק ולפי המדרש ביקש להורגו וכן על עשו אומרת רבקה ליעקב: "הנה עשו אחיך מתנחם לך להרגך". אלא ששם, גם אם השנאה והמחלוקת כואבת- אין היא הרסנית, כי אין לישמעאל כל חלק עם יצחק, ואין לעשו כל קשר עם יעקב, אבל בבני יעקב, שרק מכולם יחד יקום בית יעקב, וכולם יחד הם עם ישראל, אי אפשר להשלים עם שנאה ומחלוקת. וכך כתב רבי יונתן אייבשיץ בספרו "אהבת יונתן": גלות ראשונה (מצרים) וגלות אחרונה (רומי) לאחר חורבן בית שני, שניהם באו מחמת שנאת חנם, על כן הזהירם יעקב אביהם: 'האספו' – התחברו, התאחדו, כי בכך תלויות המאורעות שיבואו באחרית הימים.
מסר האחדות נאמר לעם ישראל גם בברכת משה את בני ישראל לפני מותו. גם שם הוא מברך כל אחד מהשבטים בברכה פרטנית, אך לפני כן משה פותח ואומר: "ויהי בישורון מלך בהתאסף ראשי עם יחד שבטי ישראל". מה רצה משה לומר לישראל בפתיחה הזו? מדרש (ספרי): "כשישראל שווים בעצה אחת מלמטה, שמו הגדול משתבח מלמעלה, שנאמר: 'ויהי בישורון מלך'– אימתי? 'בהתאסף ראשי עם'. 'יחד שבטי ישראל'– כשהם עשויים אגודה אחת ולא כשהם עשויים אגודות אגודות".
דבריהם של יעקב ומשה לא נאמרו בחלל ריק. נגע הפילוג וריב האחים מלווים אותנו, לצערנו, לאורך כל ההיסטוריה הישראלית. הרבה סיבות לדבר, אחת מהבולטות שבהן היא האמביציה האישית של מנהיגי האומה, הגוררים אחריהם את הציבור כולו. את הסמיכות הכתוב: "'בהתאסף ראשי עם' לכתוב: 'יחד שבטי ישראל', פירש ה"תולדות יעקב יוסף", שכוונת הכתוב היא: קודם צריכים להיות מאוחדים 'ראשי העם', המנהיגים, ורק אז יש לקוות ל'יחד שבטי ישראל'". כדברים הללו כתב גם "אור החיים" בפירושו לתורה: "כי מלכות ישראל תהיה מתקיימת כשיהיו ישראל מתאספים ראשיהם יחד ולא יהיו בד בבד, שבזה תהיה סיבה שיתייחדו יחד שבטי ישראל, וכשישראל בגדר זה הנה הנם ברום גדר ההצלחות ומלכותם תהיה בה הוויה של קיום", והוא מסיים שם: "וצא ולמד כי מיום שנחלקו הלבבות ונחלקו המלכויות מה עלתה בידם. וזו סיבת עגלי ירבעם והבאים אחריו. כי ראש האובדן הוא הפירוד, וכלי מחזיק ברכה הוא השלום ויחוד הלבבות".
גם היום עומדים אנו בפני התופעה בה הציבור בהמוניו אינו מבין את ההתפלגות הציבורית והיה רוצה לראות את כלל הציבור במחנה אחד, ורק ראשי הציבור הם המתפלגים ובצורה מלאכותית הם מאלצים את המחנה להתפלג. (ויחי תשע"ח)
