יצחק – מבן מפוחד לאב מצליח

הרב אבינדב אבודקרט

הקב"ה התגלה ליצחק אבינו רק פעמיים, ושתיהן מתוארות באופן מיוחד המצביע על תהליך נפלא באישיותו. ההתגלות הראשונה של האלוקים ליצחק נסובה סביב אברהם אביו. התורה מקפידה להגיד שהיא באה בעקבות רעב שהיה 'מִלְּבַד הָרָעָב הָרִאשׁוֹן אֲשֶׁר הָיָה בִּימֵי אַבְרָהָם' [בראשית כו א] ובגללו 'היה בדעתו לרדת למצרים כמו שירד אביו בימי הרעב' [רש"י בראשית כו ב]. הברכות הרבות של ההתגלות מנומקות בסיבה מיוחדת- 'עֵקֶב אֲשֶׁר שָׁמַע אַבְרָהָם בְּקֹלִי וַיִּשְׁמֹר מִשְׁמַרְתִּי מִצְוֹתַי חֻקּוֹתַי וְתוֹרֹתָי' [בראשית כו ה]. התלות של יצחק באביו והדמיון המצטייר לאברהם זועקים מכל מילה המופיעה בפסוקים אלו.
אולם לאמתם של דברים, למרות שמנוסח הפסוקים יצחק מצטייר כמי שנסמך על אביו, הרי שתכליתה של ההתגלות באה לומר את ההפך הגמור מכך. הא-ל מגלה ליצחק שאין הוא צריך להמשיך את מעשי אביו. הרצון להיות דומה לאברהם הוא רצונו של יצחק עצמו, אבל רצון האלוקים הוא שונה לחלוטין- הוא מבקש להבדיל את יצחק מדמותו של אביו. ואכן, יצחק פועל באופן דומה אך גם שונה מאביו- הוא לא יורד למצרים אבל בכל זאת נאלץ להתמודד עם חטיפת אשתו, הוא זוכה לעושר גדול אבל הפעם כשהוא זורע מאה שערים, הוא חופר בארות ישנות אבל גם לא נרתע לחפור בארות חדשות.

אבל אז- מגיעה התגלות נוספת הקושרת בין יצחק לאביו הגדול. מתחילתן של ההתגלויות הללו- 'אַל תִּירָא כִּי אִתְּךָ אָנֹכִי' אנו מבינים שהתחושה העיקרית הממשיכה ללוות את יצחק היא יראה. היראה הזו יכולה להיות מבני פלישתים (רמב"ן, רשב"ם, אור החיים, משך חכמה) או מהמעבר אל באר-שבע (העמק דבר, מדרש שכל טוב) שבגינם יצחק מפחד מלפרסם אמונת ה' ברבים (משך חכמה) או בכלל לפעול בארץ ישראל.
אולם, יתכן והיראה נובעת ממשהו מהותי יותר, מתחושה נפשית עמוקה כפי שמתאר המדרש (אליהו רבה כג): 'למדנו מיצחק שתחילת מעשיו ירא מפני הקדוש ברוך הוא, בן שבעים וחמש שנה יצחק בשעה שנכנס אברהם לבית עולמו, אמר: 'אוי לי שמא אין מעשים טובים בי, כמה שהיה באבא, מה תהא עלי מלפני הקדוש ברוך הוא', מיד נתגלגלו רחמיו של הקדוש ברוך הוא ודבר עמו באותה שעה, שנאמר 'וירא אליו ה' בלילה ההוא".
מדברים אלו מתגלה הרגשתו הפנימית של יצחק. יצחק חי בצלו של אבא ענק, הראשון שהפיץ את שמו של הקב"ה בעולם, ולכן הוא חושש כל הזמן. הוא חושש כיצד ימשיך את מפעליו של אביו הגדול והאם הוא ראוי להיות יורשו במעשיו הכבירים. ה' מבחין בתחושת הנפש של יצחק ולכן מבקש להרגיעו. הוא אינו מתכחש לעוצמתו של אברהם ומתגלה ליצחק באופן שבו יצחק רואה את הבורא- 'אָנֹכִי אֱ-לֹהֵי אַבְרָהָם אָבִיךָ וּבֵרַכְתִּיךָ וְהִרְבֵּיתִי אֶת זַרְעֲךָ בַּעֲבוּר אַבְרָהָם עַבְדִּי'. בצורה זו הבורא מרגיע את יצחק בכך שלמרות השוני בינו לבין אביו, הרי שהוא המשך טבעי לכל מפעלות אביו. מידתו של יצחק שונה מזו של אברהם, אבל שניהם עולים בקנה אחד; מעשי הבן שמידתו גבורה הם ברכה והמשכה ממעשי האב שעניינו חסד.
דווקא אז, כשיצחק מבין שאמנם מעשיו אינם 'כמו שהיה באבא', הם שונים בסגנונם ובאופיים, אבל הם דומים במשמעותם ומהותם- הוא מפסיק לחשוש. לאחר גילוי האלוקים השני מתחולל המהפך- יצחק מגלה עצמאות וחדשנות בכל מעשיו: הוא בונה מזבח, הוא מטה את אוהלו ועבדיו כורים שם באר. כך זוכים אנו לאב נוסף – השני מבין שלושה – ולא רק להעתק נוסף של אבינו הראשון. (תולדות תשע"ח)