אין היפרדות בלי אחריות

לפי פשט המקרא העימות שהביא להיפרדות אברהם מלוט היה על שטחי מרעה: "וְלֹא נָשָׂא אֹתָם הָאָרֶץ לָשֶׁבֶת יַחְדָּו כִּי הָיָה רְכוּשָׁם רָב" (יג, ו, וברמב"ן שם), אולם לפי חז"ל מדובר בפרידה על רקע הבדלים עקרוניים, רוחניים או מוסריים. גישה אחת מסבירה שאברהם רצה ליצור בידול אתני, ולמנוע נישואי תערובת בין צאצאיו וצאצאי לוט, שכן "אי אפשר לאותו האיש להתערב בזרעו של אברהם" (ב"ר, מא ו). גישה שניה סבורה שהמריבה נבעה ממצבו הרוחני הירוד של לוט, "שמתחילה היה מתאווה לזנות" (אגדת בראשית, כה). לפי גישה שלישית, הגורם היה חילוקי דעות מוסריים שהתגלעו בין הרועים: "שהיו רועיו של לוט רשעים ומרעים בהמתם בשדות אחרים, ורועי אברם מוכיחים אותם על הגזל" (רש"י עפ"י ב"ר מא, ה).

מבחינת אברהם הפרידה מלוט הוכיחה את עצמה כפתרון מוצלח. כל עוד הלך עמו לוט הוא לא זכה להתגלות שכינה, ומיד "אַחֲרֵי הִפָּֽרֶד־ל֣וֹט מֵֽעִמּוֹ"-הוא זכה לדבר ה' שהבטיח לו את ארץ ישראל ואת ריבוי הצאצאים. הפרידה תרמה לשלום בין הצדדים, והדבר נרמז, לדברי בעל הטורים, ברצף המילים: "וַיִּפָּ֣רְד֔וּ אִ֖ישׁ מֵעַ֥ל אָחִֽיו, אַבְרָ֖ם", שסופי התיבות שלהן: "שלום" (יג, יא).

היפרדות היא אפשרות לגיטימית לפתרון סכסוכים, אולם יש לראותה כמוצא אחרון, אחרי שכלו כל הקיצין. כך, לדוגמה, כשחיי נישואין נקלעים לקשיים, יש למצות תחילה כל דרך של הידברות, ייעוץ והשקעת מאמץ אמתי לתיקון. יתר על כן, גם כשאין מנוס מפירוד, אין לברוח מאחריות. אברם אמנם נפרד מלוט, אבל המשיך לקרוא לו אח (תנחומא טז), וכאשר שמע שלוט נפל בשבי, הוא חרף נפשו במלחמה כדי לשחררו. גם פרידה בגט של בני זוג לא אמורה לשחרר אותם מדאגה לילדיהם, והם אף צריכים לשמור על קשר כדי לטפל בילדים. מדרש חז"ל, המשבח גבר שנתן מעות לגרושתו בימי בצורת, מלמד שיש לאיש אחריות אף כלפי גרושתו (ב"ר, לג, ג).

בתקופה האחרונה, מתרבה הפירוד בחברה הישראלית, ונשמעים ברמה ויכוחי מתגרשים. ניכר הניכור בין חילוניים וחרדים, מחריפה היריבות בין חסידי ההפגנות למתנגדים, בבית המחוקקים מתקוטטים עד מאה ועשרים, מגזרים נגזרים לגזרים במאבק בגזירות הנגזרות מהקורונה, וכל קבוצה וגילדה דואגת לעצמה.

יש הרוצים ללמוד מפרידת אברהם מלוט שגם הפרדה היא אפשרות ישימה, אבל הם שוכחים שהיא מוצא אחרון בלית ברירה. הם מתעלמים מכך שפרידה בתוך המשפחה תגבה את מחירה, ובלי ערבות הדדית היא תסתיים בכי-רע.

דברים אלה נכונים לא פחות בנוגע ליחס לזרמים ליברלים ביהדות, שיש הסבורים שככל שינשלו ויחרימו אותם יותר כן ייטב. חשוב לזכור שגם כשהפערים גדולים, אנו משפחה אחת, ומדובר באחים. כאשר התייחס הראי"ה קוק לפולמוס הפרדת הקהילות באירופה הוא הדגיש כי "אין קץ לרעות הגשמיות והרוחניות של התפרדות האומה לחלקים… זאת היא ממש מחשבה של עבודה זרה כללית" (אורות עמ' עג).

במרחב הציבורי ובזירה הפוליטית בישראל מתקיימת כיום תחרות משיכת חבל מתמדת המאיימת לקרוע את החבל. במקום משיכת חבל אני מציע להעדיף את שיטת שני החבלים: כאשר שני חבלים רוצים להתקשר זה עם זה, כל אחד מהם צריך לוותר על מעט מאורכו. אם ירצה כל אחד לשמור על כל מילימטר ממידתו לא ייווצר קשר לעולם. במקום בו כל אחד מהם יוותר מעט – שם ייווצר הקשר, ושני החבלים יהיו לאחד. במדינת ישראל יש לעשות כל מאמץ כדי להגיע להבנות ולהסכמות. צריך להפוך כל אבן לא כדי ליידות אותה ביריב, אלא על מנת למצוא דרכים להפסיק לריב. עלינו לזכור שגם בהיפרדות יש לגלות אחריות וערבות, וכדברי הראי"ה (שם) "כח השלום הכללי מכריע את הכל".

(לך לךתשפ"א)