מערכת שבתוןד"ר מוטי גולן, אולפנית "ישורון", פ"ת
פרשת השבוע, פרשת "בשלח" היא פרשה ייחודית ביותר הן מן ההיבט הטכני שבה והן מן ההיבט התוכני שלה. מן ההיבט הטכני – אחת מן הפרשיות הארוכות בתורה, 117 פסוקים וזמן קריאתה תמיד בסמיכות ל"ראש השנה לאילן", קרי: "ט"ו בשבט". ומן ההיבט התוכני – הפרשה כוללת מצוות לא תעשה אחת בלבד ("שלא נצא בשבת חוץ לתחום"), כמו גם, מספר עיניינים, למשל: יציאת מצריים, קריעת ים סוף, חוק ומשפט, המן, הבאר, מלחמת עמלק ועוד. אולם, ייחודה של השבת נקבע בגלל אחת מ"עשר שירות שנאמרו בעולם" (מכילתא לפרשת בשלח, סימן ט"ו) והיא: "שירת הים". שירה אדירה שבקעה מגרונם של משה ועם ישראל. שירה הרעידה והרטיטה אף את "ליבותיהם" של מלאכי הצבאות בשמי מרום "ובכך נתרוממו נפשות ישראל למדרגה עליונה שאין למעלה הימנה" (ספר התודעה).
פרשנים, ראשונים ואחרונים, עוררו שאלות בהקשר זה. למשל: האם שירת הים הייתה רק שירת הלל והודאה להקב"ה על מפלתם של המצרים "על הים" או ששירה זו כללה גם את הלל והודאה להקב"ה על נס "יציאת מצריים" ושאר הניסים הנלווים?! ועוד: כיצד התאפשר והותר למשה ולעם ישראל לומר שירה כשראו את "מצריים מת על שפת הים", בו בזמן, ששירת הלל והודאה להקב"ה נמנעה מן המלאכים כפי שלימדונו חז"ל בכמה דוכתי: "באו המלאכים להקדים שירה לפני הקב"ה. אמר להם: יקדמו בני תחילה" (שמו"ר כ"ג, ז'). או: "ביקשו מלאכי השרת לומר שירה. אמר להם הקב"ה: מעשה ידי טובעין בים ואתם אומרים שירה?!" (מגילה י':). ויתרה מכך: כיצד עם ישראל העומד לקבל את התורה המחנכת לערכים של אהבה, חמלה, סלחנות וכו' יכול לבטא ולהביע "שמחה לאיד" באמצעות שירה, כאשר אויבו (ואפילו הוא לא יהודי) נופל?, והרי פסוק מפורש צווח ואומר: "בנפול אויבך – אל תשמח וביכשלו – אל יגל ליבך"?!(משלי כ"ד, י"ז)
אמנם "שירת הים" נאמרה על ים סוף ועיקרה היה: הלל, שבח והודאה לבורא עולם על הנס שנעשה על הים. אולם, שירה זו כללה גם את ההודאה לה' על הגאולה ופדות הנפש של עם ישראל ממצרים על ידי ובאמצעות ניסים, אותות ומופתים גדולים. ומחמת שישראל ולא המלאכים "חוו" חוויה פיזית ורוחנית זו, נמנעה מן המלאכים האפשרות לומר לפני הקב"ה שירה. לעניין אמירת שירה על נפילת האויב, אין היא נובעת מחוסר מוסריות, חלילה. בשירתו האדירה, העם מבטא את "נפילת הרשע והרוע" שבעולם ולא את "נפילתם הפיזית של האנשים", ואפילו הם אוייבים, שונאים ורשעים. "שמחה זו, לא רק שמותרת, אלא – היא אף מצווה" (הרב יעקב אריאל בספרו "מאהלי תורה"). עם ישראל בשירתו מודה להקב"ה, על עזרתו הגדולה בדיכוי הרוע והרשע, במאבק המתמיד והנצחי, בין הרוע והיפוכו, הטוב.
(בשלח תשסח)
