וַיִּשְׁמַע

שתי שמיעות (האזנות) יש בפרשה. שתיהן מרתקות, משלימות זו את זו ומעידות על אופיו של השומע.

השמיעה הראשונה היא של יתרו: "וַיִּשְׁמַע יִתְרוֹ". יִתְרוֹ כֹהֵן מִדְיָן חֹתֵן מֹשֶׁה, שאיננו נמנה עם בני העם היהודי, שומע על האירועים הדרמטיים המתרחשים לעם ישראל במצרים ואת סיפור יציאתם מעבדות לחירות. אלא שבניגוד לאחרים שנשארים ספונים בביתם אדישים, יתרו הבין שיש כאן סיפור מיוחד, סיפור היסטורי דרמטי של עם שיצא לחופשי, סיפור שישנה את פני האנושות.

יתרו מבין שזה לא עוד אירוע חדשותי אלא משהו אחר שמצריך הבנה, והנגזרת מכך היא שעליו לקום ולעשות מעשה. יתרו לוקח את בתו ואת שני נכדיו והולך לראות מקרוב את הסיפור המיוחד של העם היהודי "כִּי הוֹצִיא ה' אֶת יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרָיִם".

זהו אופיו של איש גדול, שלא מסתפק בלקרוא עיתונים ולהאזין לשמועות, אלא יודע להתבונן לעומק ולמרחב, קם והולך לראות את הדברים מקרוב. שומע ועושה.

כאשר יתרו רואה את שיטת ההנהגה של משה, שהיא "אַתָּה יוֹשֵׁב לְבַדֶּךָ וְכָל הָעָם נִצָּב עָלֶיךָ מִן בֹּקֶר עַד עָרֶב", שוב עולה עניין יכולת השמיעה. יתרו אומר למשה חתנו: "שְׁמַע בְּקֹלִי אִיעָצְךָ" – אני שמעתי ובאתי, עכשיו שמע גם אתה.

השמיעה השנייה היא של משה רבנו, מנהיג העם היהודי: "וַיִּשְׁמַע מֹשֶׁה לְקוֹל חֹתְנוֹ וַיַּעַשׂ כֹּל אֲשֶׁר אָמָר". השמיעה הזו של משה מעידה על גדלותו כמנהיג ועל גודל הענווה שלו.

לא הרבה מנהיגים, אם בכלל, יודעים להקשיב. בדרך כלל הם בטוחים שהם צודקים ומבקשים מהסובבים אותם ומהמונהגים שלהם לשמוע לקולם ולדבריהם.

לא הרבה מנהיגים, אחרי שהם שומעים עצות שמלוות במעט תוכחה, מוכנים לשנות את מעשיהם ולהתאים את התנהלותם בהתאם.

לא הרבה מנהיגים, אם בכלל, יודעים להקשיב. בדרך כלל הם בטוחים שהם צודקים

לא הרבה מנהיגים מסוגלים בכלל להקשיב ולשמוע דברים של אדם שבא מבחוץ, לא מהעם שלהם, לא מהתרבות שלהם, שלא מכיר את הסיטואציה מקרוב – ועם כל זאת לשמוע לדבריו, להסכים שהצדק איתו, לקבל את דבריו ולהטמיע אותם בדרכי הנהגתו: "וַיִּשְׁמַע מֹשֶׁה לְקוֹל חֹתְנוֹ וַיַּעַשׂ כֹּל אֲשֶׁר אָמָר".

צמד המילים הללו – "וַיִּשְׁמַע יִתְרוֹ" מצד אחד ו"וַיִּשְׁמַע מֹשֶׁה" מצד שני – מעידים על מידותיהם של שני אנשים שונים, מנהיגים, שלא רק שיש להם יכולת שמיעה לעומק הדברים, אלא שיש בהם מספיק ענווה לשנות את דרכם בעקבות השמיעה הזו.

בעקבות השמועה מגיע יתרו לשטח לראות מקרוב את העם המופלא הזה, ומשה בעקבות השמיעה משנה את דרכי הנהגתו וקובע את סדרי השלטון של העם שזה עתה נוצר.

כשתכונת השמיעה היא כה יסודית ומהותית, לא פלא שמילות הקוד ההיסטוריות של עם ישראל הן "שְׁמַע יִשְׂרָאֵל".