הרב יובל שרלו (ראש ישיבת אורות שאול תל אביב וראש המרכז לאתיקה בארגון רבני צהר)"לֹא תַעֲנֶה בְרֵעֲךָ עֵד שָׁקֶר" – אין אנו יודעים בוודאות מה היה הקריטריון האלוקי לקביעת המצוות שתופענה בספר הברית, שהוא עשרת הדיברות או הדברים. רבים מקדמונינו כתבו כי הדיברות הם אבות לכל המצוות כולן, כמו ראשי פרקים לתרי"ג מצוות. ברם, קשה מאוד לקבל פרשנות זו, שכן חסרים כל כך הרבה נושאים מהותיים ברשימת הדיברות: לא מופיע בהם דבר על מצוות התלויות בארץ – סדר זרעים; אין בה דברים על קורבנות – סדר קדשים; אין בה דבר על טומאה וטהרה – סדר טהרות. לאמור: חלק ענק מן התורה אינו מופיע בה.
מובן שניתן לקבוע כי ניתן ליצור זיקה בין סדרים אלה ובין דיברות המופיעים ברשימה, אולם הדבר נראה מלאכותי. הצעות מגוונות נוספות נכתבו על ידי גדולי ישראל לאורך הדורות, ועדיין לא יצאנו ידי חובת מתן תשובה מקיפה.
ואף על פי כן, סביר מאוד להניח כי הדיברות כוללים בתוכם יסודות חשובים מאוד. הדבר עולה בין מהעובדה שהם פותחים באמונה בריבונו של עולם ובמאבק בעבודה זרה; בין בשל העובדה ששבת, שכתובה כבר בפרשת הבריאה, תופסת בהם מקום גדול; ומכך ששתי העבירות החמורות הנוספות – שפיכות דמים ועריות – מופיעות בהם. הדבר מעצים אפוא גם את מקומם של הדיברות האחרים, בין אלה שנמצאים בתחילה כגון "לא תישא את שם ה' א-לוהיך לשווא" ובין האחרונים – איסור עדות שקר והמאבק בהתאוות ואיסור "לא תחמוד".
אנו חיים כיום בתרבות שקר איומה ונוראה, היא נמצאת בכל הרבדים ובכל התפקידים
גרעין המאבק בשקר הוא עדות השקר הנאמרת בפני בית דין, והגורמת לכך שאדם יואשם בדבר מה שהוא לא עשה. החומרא הגדולה ביותר שלה היא כמובן בעדות בדיני נפשות, שמכוחה אדם יוצא להורג אף שהוא חף מפשע, ולמעשה מהווים הדברים הרחבה של איסור "לא תרצח".
התורה מלמדת בכך כי גם רציחה דרך אמירת שקר בעדות שקר, ואף שבית הדין הוא הפוסק את דינו של האשם – מהווה שפיכות דמים. אולם, המאבק בשקר אינו נעצר רק בעדות הפורמלית. בהמשך התורה אנו למדים כי השקר הוא האיסור היחיד שהתורה מצווה לא רק שלא לעשות אותו, כי אם גם להתרחק ממנו: "מדבר שקר תרחק". מדבריהם של חז"ל אנו למדים את חובת הנאמנות לאמת, ודברים חמורים מאוד נאמרו על האוחזים בשקר.
אסור שדברי התורה ייפלו על אוזן ערלה. אנו חיים כיום בתרבות שקר איומה ונוראה. היא נמצאת בכל הרבדים ובכל התפקידים, והפכה להיות חלק בלתי נפרד מההתנהגות הלגיטימית. הגענו למצב שבו קשה מאוד להאמין לנושאי תפקידים – בין אם הם נושאי תפקיד ממלכתי והנהגתי, שפיהם דיבר שווא, ובין אם אלה שמשימתם היא לתווך את המציאות לציבור ולהוות מעין עדות המובאת בפני קוראיהם ושומעיהם.
אלה שרובצים ברשתות החברתיות מתארים מציאות שבה מופצים שקרים של ממש, הוצאות של דברים מהקשרם עד שמשמעותם מתהפכת לחלוטין, כתיבה על אירועים שלא היו ולא נבראו, ועוד ועוד.
הנזקים של המציאות הזו בלתי ניתנים להערכה. בראש ובראשונה, מדובר בחילול חובתה של האמת, שמו של הקב"ה, והמוסריות הבסיסית והיסודית ביותר. אולם, גם במישור הפרקטי מדובר באסון – לא ניתן אפוא לגבש עמדה על בסיס דיווחים; לא ניתן לבחור במנהיגי ציבור על בסיס דבריהם; לא ניתן לתת אמון בדברים ששומעים, שכן ניגודי העניינים, האינטרסים, השופרות ואי-המחויבות לאמירת אמת שולטים בכיפה. זהו מבוא נורא לחברה מתפרקת.
בשבת שבה אנו קוראים את עשרת הדיברות אנו חייבים לחדש את הברית עם האמת, למן הרמה האישית של יחסים בין אדם לחברו, ועד מאבק ציבורי בלתי מתפשר עם החובה להתרחק מן השקר ולדייק ולכוון לדברים כפי שהם. ליראי א-לוהים, המקבלים על עצמם את עול עשרת הדיברות, נוסף נדבך נוסף של חובה לעשות כן, ועל ידי כך לכונן מחדש את אחד הדברים שעליהם עומד העולם: "על הדין, על האמת ועל השלום".
