אבי רט (מנהל חינוכי ועורך התלמוד הישראלי [מדיסון])במה זכה פסוק שנראה טכני לחלוטין- "וְלֹא תַעֲלֶה בְמַעֲלֹת עַל מִזְבְּחִי אֲשֶׁר לֹא תִגָּלֶה עֶרְוָתְךָ עָלָיו", להיות הפסוק החותם את פרשת יתרו שבה מצויים עשרת הדיברות?
בפשטות, הפסוק הזה הוא ציווי לבנות את העלייה למזבח בצורת כבש משופע. ההסבר לכך הוא פיזי – כאשר אדם הלובש מכנסי בד עולה במדרגות, הדבר מצריך ומחייב אותו להרחיב את פסיעותיו, דבר העלול לגרום לבעיית צניעות; חשיפת הגוף והערווה כלפי המדרגות. לעומת זאת, אם העלייה למזבח תהיה באמצעות כבש משופע, אדם הלבוש מכנסי בד יכול לעלות בצעדים מתונים, באופן שלא יחייב אותו לחשוף ערוותו אל מול המדרגות.
על ההנחיה הלכאורה טכנית הזו עשה רש"י קל וחומר, ולקח אותה למקום של הכוונה מוסרית בהליכות וביחסים של בין אדם לחברו, וכך דבריו: "ולא תעלה במעלות – כשאתה בונה כבש למזבח, לא תעשהו מעלות מעלות,.. אלא חלוק יהא ומשופע: אשר לא תגלה ערותך – שעל ידי המעלות אתה צריך להרחיב פסיעותיך, ואף על פי שאינו גלוי ערווה ממש, שהרי כתיב ועשה להם מכנסי בד, מכל מקום הרחבת הפסיעות קרוב לגלוי ערווה הוא, ואתה נוהג בהם מנהג בזיון, והרי דברים קל וחומר, ומה אבנים הללו שאין בהם דעת להקפיד על בזיונן, אמרה תורה הואיל ויש בהם צורך לא תנהג בהם מנהג בזיון, חברך שהוא בדמות יוצרך, ומקפיד על בזיונו, על אחת כמה וכמה".
זה שאדם מרגיש, נפגע וחש ביזיון- בזה אין חידוש. החידוש הוא שגם לאבן דוממת יש תחושה של ביזיון, ואם הערווה תיחשף כלפיה, יהיה בכך משום ביזויה.
מסתיימות להן שתי פרשות משמעותיות ומכוננות – בשלח ויתרו. יציאת מצרים ושירת הים, ומעמד קבלת התורה. העם היהודי יוצא לדרכו ההיסטורית מצויד באירוע המכונן של חייו – יציאת מצרים, ומעתה יאמר בכל הזדמנות- 'זכר ליציאת מצרים', ומצויד בתורה אותה קיבל בסיני שבמרכזה עשרת הדיברות- קוד ההפעלה האמוני והערכי של העם היהודי.
עם התורה הזו אפשר להגיע לשיאים רוחניים גבוהים כאנשים פרטיים וכאומה. עם סיפור יציאת מצרים אפשר להגיע לשיאים של שאיפת חירות ואמונה.
וחלילה, אפשר גם להיות נבל ברשות התורה, וליצור חברה ומציאות חברתית ושלטונית של "שָׂרַיִךְ סוֹרְרִים וְחַבְרֵי גַּנָּבִים כֻּלּוֹ אֹהֵב שֹׁחַד וְרֹדֵף שַׁלְמֹנִים".
מבחנו של העם שיצא ממצרים וקיבל את התורה, זה שאמור להיות "סְגֻלָּה מִכָּל הָעַמִּים ומַמְלֶכֶת כֹּהֲנִים וְגוֹי קָדוֹשׁ", הוא לא בהצהרות ונאומים. מבחנו של העם יהיה בדבר הרבה יותר פשוט – ברגישות חברתית גבוהה לא רק לבני אדם, אלא גם לאבנים, שגם הן חשות ביזיון.
לכן אולי באופן מדויק וממוקד כל כך, הפסוק החותם את כל אירועי הענק של יציאת מצרים ומעמד הר סיני הוא לכאורה טכני, הוראות בניה וטיפוס במדרגות, אבל עיון מעמיק מגלה שדווקא הפסוק הזה- הוא כל התורה כולה. אין טעם ליציאת מצרים ולמתן תורה אם התוצאה תהיה ביזוי של בני אדם, ואפילו של אבנים. עוצמת הרגישות האנושית הנדרשת מעם המתיימר להיות עם סגולה היא כזו, שבכל פסיעה ופסיעה שלו, יהיה עליו לשקול האם גם באבנים הוא נוהג כבוד, קל וחומר בבני אדם שלהם מערכי לב ומענה לשון.
עלייה לא נכונה במעלות אל המזבח עלולה להיות חלילה עלייה לצורך ירידה. עלייה מתונה השומרת על כבוד האדם והאבן, מתוך רגישות לכך שיש אבנים עם לב אדם – היא עליית אמת שתוביל אדם ועם להיות מַמְלֶכֶת כֹּהֲנִים וְגוֹי קָדוֹשׁ.
(יתרו תשעט)
