פרופסור אביעד הכהן (נשיא המרכז האקדמי שערי מדע ומשפט)פרשת העגל הייתה אחד המאורעות הטראומטיים ביותר בתולדות ישראל. לפי חז"ל, רישומה ניכר לא רק לשעה אלא לדורות. ראשיתה, בפריקת עוֹל, חידלון ובעיוורון מוסרי, המשכה במלחמת אחים ובנפילת אלפים (לב, כז-כח): "שִׂימוּ אִישׁ חַרְבּוֹ עַל יְרֵכוֹ עִבְרוּ וָשׁוּבוּ מִשַּׁעַר לָשַׁעַר בַּמַּחֲנֶה וְהִרְגוּ אִישׁ אֶת אָחִיו וְאִישׁ אֶת רֵעֵהוּ וְאִישׁ אֶת קְרֹבו. וַיַּעֲשׂוּ בְנֵי לֵוִי כִּדְבַר מֹשֶׁה וַיִּפֹּל מִן הָעָם בַּיּוֹם הַהוּא כִּשְׁלֹשֶׁת אַלְפֵי אִישׁ".
רישומה של פרשה זו נותר צרוב בתודעה ההיסטורית של עם ישראל, עד כדי כך, שאמר רבי יצחק (סנהדרין קב, ע"ב): "אין לך כל פורענות ופורענות שבאה לעולם שאין בה אחד מעשרים וארבעה בהכרע ליטרא של עגל הראשון שנאמר (שמות לב, לד) '"וביום פקדי ופקדתי עליהם חטאתם'".
מעבר לשֶבֶר, רפיון הרוח, ומעשי השחיתות המינית והמוסרית הנוראים (שביטוים אינו רק בעשיית העגל כשלעצמה, אלא גם בהמון המתהולל וב'מחולות' סביב העגל; ראו רש"ר הירש על אתר), ולתוצאת ההרג רבת ההיקף, רישומה של אחת מתוצאות חטא העגל ניכר גם לדורות, בתתו מקום להשמצה ולגנותם של ישראל בפי "קָמֵיהם" (לב, כה): "וַיַּרְא מֹשֶׁה אֶת הָעָם כִּי פָרֻעַ הוּא, כִּי פְרָעֹה אַהֲרֹן לְשִׁמְצָה בְּקָמֵיהֶם".
נחלקו פרשנים בטיבם של אותם "קָמֵיהם", שהיינו ל"שִמְצָה" בעיניהם. רבים מן הפרשנים הסבו תואר זה כלפי שונאיהם של ישראל. וכך, למשל, כותב בעל אור החיים הקדוש בפירושו על אתר: "כי האומות הקמים עלינו, תמיד מענה בפיהם: כבר הִתְעַבְתֶם עצמכם, ונזנחתם".
בדרך זו הלך גם רש"י, שפירש: "להיות להם הדבר הזה לגְנוּת בפי כל הקמים עליהם". דומה, שטענה זו מהדהדת גם את התפיסה הרווחת בפולמוס היהודי-נוצרי במשך כל הדורות, ולפיה כיוון שחטא ישראל, ניטל ממנו כתר "העם הנבחר" ועבר, כביכול, אל הנוצרים.
פירוש אחר, מקורי כדרכו, בא בחיבורו של הנצי"ב, "העמק דבר": "קמיהם משמעו אנשים גדולי הדור, שקמים נגד העם הפרוע למחות בידם. ודרך עַם ה׳ להיות נכנע וניחת מפני גדוליהם. אבל בזה שרבּו על דעת אהרן הצדיק, עד שהוכרח הוא לעשות כרצונם, אף על גב שגם הוא ידע שאינו נכון, ואם כן פרעֹה אהרן עוד בדבר זה לשמצה, פירוש להתנהג שלא בדרך ארץ ובכשרון דעת". לפי פירוש זה, חלק מהכישלון נבע מכניעתם של המנהיגים, 'גדולי הדור', לפופוליזם ההמוני. במקום שיורו להם את הדרך הנכונה, ביקשו לשאת חן בעיניהם.
בהיעדרו של משה רבנו, נשבה העם, לרבות אהרון וזקני העדה, בקִסמו של "עגל זהב". בתוך שעות מספר, לוקה העם כולו בעיוורון מוחלט
בהמשך דבריו מסביר הנצי"ב כיצד הותר לבני לוי, כ'הוראת שעה' בלבד, לחרוג מעקרון היסוד של 'שלטון החוק' ולהרוג את החשודים בחטא בדרך של 'משפט שדה', ללא הליך משפטי סדור: "והרי אפילו מלך שמרדה עליו מדינה, ושולח חיילותיו להקיף את המדינה ולהענישם, אינו מרשה את בני החיל שהם יהרגו על פי דעתם אלא שולח עוד אנשי משפט לחקור חובת כל איש… וכך היה ראוי למשה לעשות להושיב בית דין ולדון כל אחד. וכאן הרשה את הלוויים שהם יילכו משער לשער להרוג בחרב שלופה לכל מי שידעו שעבד ע״ז. ואפילו לדעת חז״ל שדָנָם בסנהדרין על פי עדים, מכל מקום לא היה על פי דין תורה להרוג שלשת אלפי איש ביום אחד".
יהא אשר יהא: עיון בפרשת חטא העגל מעורר שאלות קשות ביותר, כבר ברמת פשוטו של מקרא. בהיעדרו של משה רבנו (שעלה להר סיני ונתאחר מעט), נשבה העם כולו, לרבות שאר המנהיגים שנותרו בתחתית ההר – אהרן וזקני העדה, שרי האלפים ושרי המאות, שרי החמישים ושרי העשרות – בקִסמו של "עגל זהב". בתוך שעות מספר, לוקה העם כולו – ללא יוצא מן הכלל, בעיוורון מוחלט ובפרשנות שגויה של המציאות.
בתחילה, עוד נשמר קשר מסוים עם המציאות: "כִּי זֶה מֹשֶׁה הָאִישׁ אֲשֶׁר הֶעֱלָנוּ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לֹא יָדַעְנוּ מֶה הָיָה לו", משה הוא עדיין 'המנהיג שהעלנו מארץ מצרים'. אכן, בחלוף זמן קצר ביותר, כבר משַנִים ומתקנים גם את ההיסטוריה, עד כדי עיוות מוחלט. במקום הקב"ה ומשה, הופך פתאום "עגל הזהב" להיות אותו "מושיע ופודה", והעם המפזז ומכרכר לעומתו קורא בקול: "אֵלֶּה אֱ-לֹהֶיךָ יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר הֶעֱלוּךָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם!".
בניסיונו להבין את פשר הכישלון, עומד משה רבנו נדהם לנוכח העיוורון שפשה בעם כולו, ובראש ובראשונה במנהיגיו. הוא מטיח באחיו-אהובו את השאלה הנוראה המרחפת באוויר (לב, כא): "וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל אַהֲרֹן: מֶה עָשָׂה לְךָ הָעָם הַזֶּה כִּי הֵבֵאתָ עָלָיו חֲטָאָה גְדֹלָה?".
על פניה, תשובתו של אהרן מטילה את כל האחריות לכשל הנורא על העם (מעין טענת "זה הֵם אשמים, לא אני"): "אַל יִחַר אַף אֲדֹנִי. אַתָּה יָדַעְתָּ אֶת הָעָם כִּי בְרָע הוּא. וַיֹּאמְרוּ לִי עֲשֵׂה לָנוּ אֱ-לֹהִים אֲשֶׁר יֵלְכוּ לְפָנֵינוּ… וָאֹמַר לָהֶם לְמִי זָהָב הִתְפָּרָקוּ וַיִּתְּנוּ לִי, וָאַשְׁלִכֵהוּ בָאֵשׁ – וַיֵּצֵא הָעֵגֶל הַזֶּה!".
"תשובה" זו, שאין בה שמץ תשובה של ממש לחידלון הנורא ולא גרם אחד של נטילת אחריות מותירה את משה בהלם. משה אינו מקבל את ההסבר. לדידו, גם מחדל, אי עשייה וחוסר תגובה נגד המחזה הנפשע, הם חלק מהחטא. לפיכך, תולה משה רבנו את האחריות גם באהרן: "וַיַּרְא מֹשֶׁה אֶת הָעָם כִּי פָרֻעַ הוּא, כִּי פְרָעֹה אַהֲרֹן לְשִׁמְצָה בְּקָמֵיהֶם". לאחר 'ראִייה' זו, נותר משה ללא מלים.
בהסתמכו על הצירוף הנדיר במקרא, "כי פרוע הוא, כי פרעֹה אהרן", מתאר ומעצים הרמב"ן בפירושו על אתר את גודל השבר ועומק העיוורון: "כי אף על פי שהתנצל אהרן שלא פשע בהם, ראה משה בליבו את העם כי פרוע הוא, כי גוי אובד עצות המה ואין בהם תבונה (ראו דברים לב, כח)… ובטל מהם כל עצה ומוסר, והנה הם כצאן הנפוצים על ההרים (מל"א כב, יז), ובלא יועץ ומדריך". הרמב"ן ממשיך ומתאר את הקונספציה השגויה שבה לקו: "אמר זה מפני שהיו הם חושבים שהעגל מורה להם הדרך, והנה הם כאילו אין להם עצה, ולא ידעו הדרך ילכו בה, והמעשה אשר יעשון, כי מהם חשבוהו לטובה כפי סברתם ומהם לרעה גמורה וכל אחד מהם פונה לדרכו, ואמר 'לשמצה בקמיהם', כי אפילו אותם אשר אין מחשבתם רעה, יוציאו עליהם לדורות שמץ ודיבה, והנה כל העם פרוע עצה ומוסר מהם לרעה ומהם להעלות על שפת לשון ודיבת עם".
הספורנו, מרחיב את יריעת האחריות ומטילה – כפי שלמדנו מלקחי מאורעות אחרים בתולדות ישראל והעולם כולו – לא רק על החטאים שנטלו חלק בפועל במעשה העגל, אלא גם על כל אותם אנשים, ואולי הם הרוב, ש"עמדו מנגד", ונותרו אדישים לנוכח החידלון הנורא: "…כי אף על פי שלא כולם, ולא רובם, נקהלו על אהרן, היו כולם לשמצה על שלא מיחו בקמים".
אחד הוא בעל ה"כלי יקר", ר' אפרים מלונטשיץ (פראג, המאה הט"ז), שכדרכו משליך – פעמים באופן סמוי, פעמים בגלוי – את לִקחי המקראות על מציאות ימיו. כחלק ממלחמתו במנהיגי הקהילה הצבועים, שאין תוכם כברם, ומבקשים להסתיר את חטאיהם וכישלונותיהם, הוא מדגיש בפירושו על אתר את חובת גילוי האמת, גם במחיר הכאב והצער שכרוכים בכך, תוך ערנות למתח שבין חשיפת האחראים לכשל הנורא לבין הרגישות והחובה לשמור על כבוד האדם. וכך הוא דורש בזכות גילוי האמת ובגנות הטיח והטיוח: "הוא שאמרו רז"ל (יומא פו, ע"א), ש'מפרסמים את החנֵפִים מפני חילול השם', כי השם יתברך בוחן כל נסתרות, ומעניש החוטא על כל נעלם, ומפני שהוא מוחזק לצדיק בעיני הבריות, יקראו תגר על מדת הדין, על כן מצווה לפרסם על כל מעשיהם, לגַלוֹת רעתם בקהל… על כן אמרתי כי טוב לגלות על החוטאים כדי שיהיו לשמצה בקמיהם, לפרסם קלונם ברבים".
הקורא דברים נכוחים אלה בימינו, עשוי לחשוב לרגע שהם נכתבו על מאורעות השנה האחרונה, כאן ועכשיו, ולא לפני מאות שנים. הכישלון אולי יתום, אבל לקחיו יפים לתמיד, לא רק לשעה אלא לדורות.
