שם הייתה אוטונומיה יהודית מחוץ לארץ ישראל

בהקדמה לספרו "חלומו של הכוזרי", ד"ר מיכה גודמן פותח כך: "אלפיים שנים המתין עם ישראל עד שנולדה מדינתו העצמאית. אלפיים שנים של גלות וציפייה שהסתיימו בהקמה הדרמתית של ישראל. לראשונה מאז ימי הבית השני יש היום בית לאומי ליהודים. זהו תיאור מוכר של המציאות שיש אתו בעיה אחת: הוא שגוי. כבר הייתה מדינה ליהודים: מדינת הכוזרים, מדינה גדולה ואדירה שהאליטה השולטת בה הייתה יהודית. במשך מאות שנים בימי הביניים המוקדמים, התקיימה באזור הקווקז ממלכה מסתורית שהפכה במהלך שנותיה ל'מדינת היהודים'. סיפור הקמתה של מדינה זו הוא תמונת ראי של הציונות. אם הסיפור הציוני הוא סיפור על יהודים שהקימו מדינה, הסיפור הכוזרי הוא סיפור על מדינה שהפכה ליהודית. בישראל נעשתה היהדות לעם ריבוני, ובכוזר נעשה עם ריבוני לעם של יהדות".

זהו תיאור יפה על ממלכת הכוזרים, שהפכה ליהודית, ועם ריבוני עובדי עבודה זרה שהפך לעם של יהדות. אם אשתמש במילותיו של גודמן יש אתו בעיה אחת: הוא שגוי. הקהילה האתיופית הייתה הקהילה היהודית היחידה שהצליחה להקים ממלכה אוטונומית מחוץ לגבולות ארץ ישראל. לא עם כאלה שהתייהדו, אלא כאלה שגלו מארץ ישראל כיהודים. ממלכה זאת, במסורת הרבנית, מיוחסת לשבט דן. במשך מאות שנים בימי הביניים המוקדמים התקיימה באתיופיה ממלכה יהודית בשם 'ממלכת הגדעונים', שהצליחה להביס אויבים רבים ולאיים על עמי האזור כולו. בסביבות המאה ה-10, לאחר מלוך ארבעה גדעונים, עלתה על כס המלוכה יהודית בתו של גדעון הרביעי. בתקופתה, ועשרות שנים אחריה, הייתה המלוכה בשיא כוחה ותפארתה.

כך תיארה הסופר דניאל בלטה: "במאה העשירית לספירה הייתה מלכה בשם יהודית המלכה […] בתו של המלך גדעון השלישי. היא הייתה אישה נאה ויפת תואר, חכמה ובעלת כושר מנהיגות […]יורשת העצר, ולאחר מות אביה תפסה את שרביט השלטון. […] במאה העשירית לספירה, בתקופת שלטונה של יהודית שלט באקסום הקיסר דגנאז'ין. לאחר מותו עלה לשלטון בנו הצעיר אנבסה וודים (Anebesa Wudem). על פי המנהג המקומי של הירושה על הבן לרשת את מלכותו של האב, אלא שהקיסר החדש היה צעיר מאוד ולא בעל כישורים ראויים לתפקיד, ומצב השלטון בממלכת אקסום היה מעורער. המלכה יהודית זיהתה את המצב החדש, והחליטה כי הגיעה שעת כושר לצאת למלחמה ולכבוש חזרה את הקסום", וכך היה. בית ישראל שלטו באתיופיה עד לעלייתה של שושלת בני זגאווה (1137–1270 לספירה), אז דוכאו בית ישראל, ובמשך תקופה ארוכה לא קם להם מלך. גבורה זאת של יהודי אתיופיה, כלומר, אותה חשיבה אוטונומית יהודית היא זאת שהשפיעה, ככל הנראה, על התפיסה העצמית שלהם שאינה מוכנה לקבל שלטון זר ושיעבוד לעם אחר.

אתיופיה נכנסה למאה ה- 20 כאימפריה אפריקאית בזכות עצמה. כפי שכותב ההיסטוריון פרופסור חגי ארליך: "אתיופיה עוררה סקרנות וגם הייתה לחידה משחר ימי האנושות. בימי הביניים עמדה היא מול הכוח האדיר של האסלם האימפריאליסטי, ושמרה על עצמאותה. ברבע האחרון של המאה ה- 19 התעמתה הן עם מוסלמים, והן עם בני אירופה בשיא תנופת שתלטנותם וכיבושיהם באפריקה ובמזרח… היא נפלה לידיים זרות רק לתקופת חמש שנים, 1941-1936, עת נכנעה לצבאותיו של הפשיסט מוסוליני. מששוחררה, נותרה עצמאית עד ימינו, ובגבולותיה שעוצבו על ידי כיבושיה וניצחונותיה".

יהודי אתיופיה אף הצליחו ככל הנראה להשפיע על התפיסה העצמית הגאה והאוטונומית של אתיופיה בכלל. רעיון זה מצטרף לחזון הציוני של מדינת ישראל. בעיני יהודי אתיופיה מדינת ישראל קמה והגלויות קובצו משום שא-לוהי ישראל פקד את עמו. על פי תפיסתם, המלכות משויכת אך ורק לא-לוהים. בעוד שבתפיסה האתיופית האדם ממתין בכיליון עיניים לנס, הרי בתרבות המודרנית האדם הוא החותר, במאמצים כבירים, לגילוי הנס.

בשיר "אנו נושאים לפידים" המשורר מסרב לקבל את הנס כמושג בר-תוקף במסגרת המהפכה הלאומית-ציונית של העם היהודי. לטעמו, הציפייה לנס מונעת ממעשים ריאליים במסגרת טבעו של עולם. באופן פרדוקסלי, נראה כי עבורו הנס הציוני הוא בעצם המרד שלו בציפייה המסורתית לנס א-לוהי.

קהילת בית ישראל ציפתה לגאולה, ובעיקר זיהתה אותה עם העלייה לירושלים. לאורך כל הדורות חיו בית ישראל בתקווה לחזור לירושלים ולראות בבניינה. ברם, בניגוד לתפיסה המודרנית, החזרה לירושלים הופקדה בחסדי הא-ל ולא בידי האדם, כגאולה שמימית. תרבות דתית זו, המדגישה את ערוץ הכניעה ברוח ברית מצרים, היא שבפועל הפגינה אומץ, תעוזה וגבורה עילאיים לאורך ההיסטוריה בכלל, ובמסע הרגלי המפרך לארץ ישראל דרך מדברות סודן בפרט.

יהודי אתיופיה אינם ביישנים כפי שנוטים לחשוב, אלא בעלי תודעה של כניעה שיש בה הרבה עוצמות וגאווה עצמית ולאומית. אולי בחגה של מדינת ישראל אנו זקוקים למעט מתודעת כניעה וצניעות זאת. כניעה של גאווה, של עוצמה, עמידה איתנה מול האתגרים שעומדים לפנינו כיום, בחגיגות העצמאות ה-74 של מדינת ישראל. ולתפארת מדינת ישראל.

(אמור תשפ"ב)