למה ליהודי אתיופיה אסור לשתות יין?

כבר ציינתי שיהודי אתיופיה הם קבוצה יהודית שאין לה קשר לקנון הטקסטואלי היהודי אשר התפתח על ידי החכמים לאחר חורבן בית המקדש השני. בעת ההתפתחות הרבנית יהודי אתיופיה התפתחו אף הם, בערוץ משלהם. היו לכך השפעות מרחיקות לכת על עיצוב זהותם ועל מאפייני חייהם כיהודים. הסביבה התרבותית שבתוכה חיה כל קבוצה הצליחה להשפיע במידה רבה על עיצוב המחשבה והפרקטיקה הדתית.

ומה בדבר מקומו הפולחני-דתי של היין בשתי התרבויות הדתיות? על פי מנהג "ביתא ישראל", חל איסור מוחלט להשתמש ביין, לכל מטרה, אף לדברים של מצווה. היין נחשב מוקצה מחמת מיאוס משום שהוא נושא רוח רעה. כל מי שמשתמש ביין כמוהו כעובד עבודה זרה. היחס השלילי ליין נובע מהשימוש הרווח ביין לעבודה זרה.

אז כיצד נהגו בדיני קידוש בשבת? על מה הם קידשו בשבתות, בימים טובים ובאירועים דתיים אחרים? הם קידשו על הלחם, מעין חלה אתיופית. כל משפחה הבאה לבית התפילה הביאה איתה חלת לחם, "דבו" בשפה האמהרית, "ק'יצ'ה" בשפה התיגרית ו"מסוואית" בשפת הגעז, וקצת משקה חריף – "איש כמתנת ידו". אחרי תפילת הבוקר שהתחילה עם שחר (סנבת) הביאו בני הקהילה את סעודתם המוכנה מיום שישי וכולם אוכלים בחבורה. הכהן מברך ראשון: "יתברך ה' א-לוהי ישראל, א-לוהי כל בשר וכל רוח" וגו', מקדש את השבת, וכהן צעיר ממנו בוצע את ה"דבו" ומחלק לכל האנשים "ברכתא" – החלק האמצעי של ה"דבו", ואחר כך אוכלים את שאר הלחם ושאר אוכלים ומשקים. שמעתי מסבי זצ"ל שמנהגם היה להוציא חתיכה מהחלק האמצעי של החלה. לאחר מכן נהגו לחתוך את שאר שני החלקים, כל חלק לשישה חלקים, וביחד – 12 חלקים כנגד 12 השבטים.

ומה מקומו של היין במסורת הרבנית? במסורת הרבנית יין נסך הוא יין של גויים המיועד לפולחן עבודה זרה והוא אסור מן התורה. כהמשך לאיסור זה, תיקנו חכמים תוספת מאוחרת: איסור סתם יֵינָם. כלומר, כל יין של גוי – או אף אם רק נגע בו גוי באופן שאפשר לו לנסך את היין – נאסר כהרחקה מגויים ("על יינן משום בנותיהן"), ועל כן הוא אסור בשתייה ובהנאה מדרבנן. אף על פי כן, במקומות מסוימים התירו חלק מהאיסור בשל התנאים המיוחדים ששררו שם. בעוד שבראשית ימי הביניים אסרו חכמים את המסחר ב"סתם יינם", ואסרו באופן טוטאלי להשתמש בכל יין של יהודי שבא במגע עם גוי או יין של גוי שנלקח בתור פירעון לחוב, מן המאה השש-עשרה ואילך התפשט ההיתר לעשות כן, בעיקר בערי פולין הסמוכות לגבול ההונגרי ובקהילות מוראביה. הסיבה לכך היא שהיין הפך למקור פרנסה מובהק (כ"ץ, י', מסורת ומשבר; שפרבר, ד', מנהגי ישראל).

כך או כך, כיום ליין יש חלק משמעותי בטקסים היהודיים. משתמשים ביין לאמירת ה"קידוש" בשבתות ובחגים ולעריכת "הבדלה" במוצאי השבתות והחגים; מברכים עליו בברית מילה, ותחת החופה – ובשבוע שלאחר-מכן – אומרים עליו שבע ברכות. בקיצור, ייתכן שהיין הוא אחד המוצרים הנרכשים ביותר על-ידי יהודים ברחבי העולם. עם זאת, גם במסורת הרבנית אם אין יין או אין אפשרות לשתות יין, ניתן לקדש על הלחם. אז הנה לנו פה דוגמא טובה לכך שערכים המקובלים על חברה אחת נדחו על ידי חברה אחרת, וליחס המשתנה אין הסבר אובייקטיבי אלא שינוי תרבותי-סביבתי.

יש לנו פה שתי מסורות ישראל השונות זו מזו במהותן ושוות זו לזו מבחינת ערכן. לאחר נתק של אלפי שנים, שתי מסורות; היהדות הרבנית-תלמודית והמסורת האתיופית – בית ישראל, נפגשו זו עם זו. שתי המסורות הן שני ערוצים שונים של התפתחות התורה שבכתב – הטקסט הא-לוהי שניתן בהר סיני – והשתלשלות המסורת של התורה שבעל פה. בפעם הראשונה בהיסטוריה היהודית מתקיים מפגש בין שתי קטגוריות של יהדות, שתי פרדיגמות המתארות שני היבטים של הקיום הדתי-יהודי, המתקיימים בעת ובעונה אחת…

תמיה שלמה המלך ואומר: "הַאֻמְנָם יֵשֵׁב אֱ-לֹהִים עַל הָאָרֶץ הִנֵּה הַשָּׁמַיִם וּשְׁמֵי הַשָּׁמַיִם לֹא יְכַלְכְּלוּךָ אַף כִּי הַבַּיִת הַזֶּה אֲשֶׁר בָּנִיתִי"? זו בהחלט שאלה גדולה; מתי אנו, במעשנו, מצליחים לצמצם את גבולות הקדושה ומתי אנו מצליחים להרחיב את גבולותיה? זו שאלה כבדת משקל, וזהו למעשה האתגר שלנו היום במדינת ישראל. לשרטט חזון רוחני חדש המסוגל להרחיב את גבולות העם היהודי ללא טשטוש גבולותיו.

מכל מקום, מבניית המשכן אנחנו למדים שכשאנו רוצים את השראת השכינה עלינו לכלול את כל הסוגים שבעם ישראל. קטן וגדול, עני ועשיר, העדות השונות והשערים המיוחדים שיש לכל קבוצה.  כולנו צריכים זה את זה בצורה שווה. כולנו נוכל להיות שווים רק בהינתן ביטוי למהותו וליכולותיו השונים של כל אחת ואחד.

(תרומה תשפ"ב)