המנהיגים צריכים להיות צנועים יותר

פרשת השבוע עוסקת, בין היתר, במוסד 'המלוכה הישראלי'. לשלטון המלוכני המופיע במקרא סמכויות מרובות. אלו משתרעות על תחום החקיקה, תחום השיפוט והביצוע. תורת המלוכה המקראית מופיעה בשני מקורות. במקור הראשון, המופיע בפרשתנו, מפורטות החובות החלות על המלך. במקור השני המופיע בספר שמואל, מפורטים זכויות המלך.

אחת החובות המובאות בפרשה שלנו עוסקת באחת הסכנות הגלומות בעוצמה שהסמכות נושאת עימה והחשש מפני איבוד המצפן הערכי וכינונה של תחושה סובייקטיבית של 'אני ואפסי עוד'. במקום ההבנה ששליחות ציבורית במהותה היא עבדות ולא שררה, עלולה להתפשט בלב המנהיג תחושה של יוהרה וגבהות לב.

על בסיס חשש זה מזהירה התורה ומצווה את המלך ל"בלתי רום לבבו מאחיו". מפסוק זה דורש הרמב"ן "הכתוב ימנע את המלך מגאות ורוממות הלב… כי בראוי להתרומם ולהתגדל יזהירנו להיות לבבו שפל ככל אחיו הקטנים ממנו". הגאון מוילנא מוסיף: "שלא ינהג בגאווה מאחיו".

פוסק הרמב"ם: "כדרך שחלק לו הכתוב הכבוד הגדול, וחייב הכל בכבודו, כך ציווהו להיות לבו בקרבו שפל וחלל שנאמר ולבי חלל בקרבי, ולא ינהג גסות לב בישראל יתר מדאי… ויהיה חונן ומרחם לקטנים וגדולים, ויצא ויבא בחפציהם ובטובתם, ויחוס על כבוד קטן שבקטנים, וכשמדבר אל כל הקהל בלשון רבים ידבר רכות, שנאמר שמעוני אחי ועמי… לעולם יתנהג בענוה יתירה, אין לנו גדול ממשה רבינו והוא אומר ונחנו מה לא עלינו תלונותיכם, ויסבול טרחם ומשאם ותלונותם וקצפם כאשר ישא האומן את היונק".

לעולם יתנהג בענווה יתרה, כך קובע הרמב"ם.

הענווה והצניעות אינן מיוחדות למלך, אלא חייבים בהם כל פרנס ובעל תפקיד ציבורי: "המידה של גאוה יותר צריך אזהרה למי שהוא בעל מעלה ובעל גדולה שלא יהיה מתגאה בגדולתו". ר' יוסף אלבו, בספר העיקרים קובע: "שהמזלזל בכבודן של רבים הוא כמו מחלל את השם".

הראי"ה קוק, בעומדו על דמותו של 'מנהיג ציבור אידיאלי', מתאר אותו ככזה שערך הרבים והציבור ממלא את פנימיותו, וכך הם דבריו: "כל מה שאדם מתעלה יותר בצורתו הרוחנית, מרגיש הוא יותר את הערך הגדול של הרבים, הציבור מתחיל להיות בתוכיותו, בלבבו ועומק רצונו הוא מרגיש את הצרכים הרבים של הציבור, את גודל הערך של החיים, המפעמים בכללות הציבור… הוא מרגיש את המציאות הממשית של הציבור, ומתמלא אליו אהבה וכבוד אין קץ. ואז הרי הוא מתעלה להיות מנהיג ציבורי אידאלי".

בעניין זה כאשר יועציו המנוסים-'הזקנים' של המלך רחבעם, בנו של המלך שלמה, מבקשים להשיא לו עצה מהי הדרך הראויה כדי לכבוש את לב העם וכיצד הוא יוכל לסחוף את העם אחריו הם אומרים: "אם היום תהיה עבד לעם הזה, ועבדתם ועניתם ודברת אליהם דברים טובים והיו לך עבדים כל הימים".

החובה המוטלת על המנהיג לגלות צניעות ביחס לציבור אינה מצטמצמת אך לציבור שולחיו, אלא חלה גם כאשר העם אינו נמנה על שולחיו של המנהיג או גם על ציבור שמתנגד 'חוטא' למנהיג. כך, למשל, משמיענו רלב"ג: "להודיע למושל למשוך לב העם אליו בדרך שיאהבהו וגם בעת שיחטאו לו יראה להם שאין בלבו עליהם דבר כי בזה יקח הנפשות וימשכם לעבודתו".

באופן חריג, קובעת התורה את שכרו של מנהיג שמקפיד על העקרון "לבלתי רום לבבו מאחיו", ככזה שבכוחו להבטיח אריכות ימים במשרתו הציבורית ובלשון הכתוב "למען יאריך ימים על ממלכתו". מסביר האברבנאל את תכלית ההבטחה באופן הבא: "יש שמחה לעם בראות את מלכם מסביר להם פנים, כמו שנאמר: באור פני מלך חיים".

יסוד חשוב מניחה לנו התורה לכל מי שעוסק בצורכי ציבור, והוא אימוץ יסוד הענווה. ככל שמנהיג יפנים שבשליחותו הוא עושה למען שולחיו ולא למענו, ככל שמנהיג ציבור יראה את העם בכללותו, על מתנגדיו ויבקש לעגן, להבטיח ולשמור על זכויותיו, כך גם תשרוד מלכותו ותיכון ימים רבים.

(שופטים תשפ"א)