ד"ר גבריאל חזות (ממייסדי 'מידה טובה' לחקר ההיגיון היהודי, מרצה באונ' חיפה, ומקים תנועת 'ואהבת'- עושים טוב בישראל)הדיבור באמצעות אותיות מהווה את הביטוי החיצוני של רצון האדם, כדברי הרב קוק זצ"ל (אורות א,ז): "מלאה היא הנשמה אותיות מלאות אור חיים, מלאות דעה ורצון, מלאות רוח הבטה ומציאות מלאה". המילה ויקרא מבטאת את רצון הא-ל בזימונו של משה, זימון המהווה בעצמו, טרם הדיבור שיבוא בעקבותיו, הצהרה בלתי נתפסת. רצון הא-ל הטרנסצדנטלי, האין-סופי, המופשט, לזמן ילוד אשה. בלשון הרב קוק זצ"ל, זהו מפגש בין אותיות פעולתו של הא-ל (=ויקרא) לבין אותיותיו של משה.
על הפסוק הפותח את פרשתנו: "וַיִּקְרָא אֶל מֹשֶׁה וַיְדַבֵּר ה' אֵלָיו מֵאֹהֶל מוֹעֵד לֵאמֹר", כותב רש"י על אתר: "ויקרא אל משה – לכל דברות ולכל אמירות ולכל צוויים קדמה קריאה, לשון חבה, לשון שמלאכי השרת משתמשים בו, שנאמר (ישעיה ו ג) 'וקרא זה אל זה', אבל לנביאי אומות העולם נגלה עליהן בלשון עראי וטומאה, שנאמר (במדבר כג, ד) 'ויקר א-להים אל בלעם'".
בפשטות, משה רבנו, מגודל צניעותו וענוותנותו, מקטין את האות אל"ף של ויקרא כדי להקטין את עוצמת המשמעות של זימון מסוג זה. הוא אינו מתחבר בזימון, אלא לאל"ף הקטנה המרכיבה את אותיותיה של מילת הזימון. האומנם? המדרש הנ"ל מעלה שאלות רבות, להלן מקצתן:
א. הכיצד נלמדת ענוותנותו המופלגת של משה רבנו דווקא מאות אל"ף קטנה?
ב. כיצד זה מעיד על ענוותנותו של משה, והלא האל"ף הקטנה כתובה במילת הפועל ויקרא המיוחסת לקב"ה ולא למשה?
ג. האם משה רבנו היה פעיל בכתיבת האות הקטנה? אם כן, כיצד?
ד. מדוע דווקא כאן ולא בהזדמנויות נוספות שבהן נקרא משה לשכינה? כגון: "וַיִּשְׁכֹּן כְּבוֹד ה' עַל הַר סִינַי וַיְכַסֵּהוּ הֶעָנָן שֵׁ֣שֶׁת יָמִים וַיִּקְרָא אֶל מֹשֶׁה בַּיּ֥וֹם הַשְּׁבִיעִי מִתּוֹךְ הֶעָנָן" (שמות כד, טז)?
ה. מה פירוש "לכל דברות ולכל אמירות ולכל צוויים קדמה קריאה"? בפועל לא מצאנו שקריאה קדמה לפני הצוויים: 'וידבר ה", 'ויאמר ה" או 'ויצווה ה"? למה, אם כן, התכוון רש"י?
ו. כיצד אנו יודעים כי קריאת המלאכים "וקרא זה אל זה", היא לשון חיבה? ומה בכלל המשמעות של "וקרא זה אל זה"?
כידוע, חלקו רבותינו באשר לדרך שבה ניתנה תורה: "א"ר יוחנן משום רבי בנאה: תורה – מגילה מגילה ניתנה, שנא': אז אמרתי הנה באתי במגילת ספר כתוב עלי; ר"ש בן לקיש אומר: תורה – חתומה ניתנה, שנאמר: לקוח את ספר התורה הזאת" (בבלי, גיטין ס, א).
בשיטת רבי יוחנן, התורה הינה אוסף של נבואות שנאמרו למשה, שרובן ככולן מתחילות בלשונות פנייה הכוללים את הפעלים: אמירה, דיבור וציווי. משה גנז נבואות אלו כל אחת בשעתה באוהלו עד שחיברן (הדביקן בלשון התלמוד) סמוך למותו, למה שאנו מכנים בעקבות התלמוד 'חמשה חומשי תורה': "וַיִּכְתֹּב מֹשֶׁה אֶת־הַתּוֹרָה הַזֹּאת וַיִּתְּנָהּ אֶל הַכֹּהֲנִים בְּנֵ֣י לֵוִי הַנֹּ֣שְׂאִים אֶת אֲרוֹן בְּרִית ה' וְאֶל כָּל זִקְנֵי יִשְׂרָאֵל" (דברים לא, ט). תוכן הנבואה, ניסוחה ומקומה בתורה שבכתב, נקבעים ונחתמים בסופו של דבר על ידי הקב"ה. סדר הכתיבה אינו חופף את סדר ההתנבאות, ומכאן ש"אין מוקדם ומאוחר לתורה".
לפסוק הפותח את פרשתנו ייחודיות כפולה: הקונטקסט והניסוח. משה לא היה יכול לבוא אל אוהל מועד, אל המקום אשר שם האלוקים, אלא רק בקריאה שיקרא אותו, שכבר נאמר לו (שמות כה, כב): "ונועדתי לך שם ודיברתי איתך מעל הכפורת". מעשה המשכן הסתיים, כבוד ה' שוכן באוהל, ומשה לא מעז מעצמו להיכנס אל הקודש עד לקריאת הזימון. מבחינה זו יש דמיון ל"וַיִּשְׁכֹּן כְּבוֹד ה' עַל הַר סִינַי וַיְכַסֵּהוּ הֶעָנָן שֵׁשֶׁת יָמִים וַיִּקְרָא אֶל מֹשֶׁה בַּיּ֥וֹם הַשְּׁבִיעִי מִתּוֹךְ הֶעָנָן". אלא שפסוקנו מיוחד בכך שיש בו הפרדה מפורשת בין הזימון לדיבור. יש בו גם זימון (ויקרא) וגם דיבור (וידבר). מכאן למד המדרש (ספרא ויקרא – דבורא דנדבה א, א) בניין אב לכל הדיבורים, האמירות, והציוויים שבתורה, וזהו המקור לדברי רש"י הנ"ל.
קריאה זו, המבטאת את חיבתו של הא-ל למשה, מנוסחת באופן ייחודי רק בפסוקנו, ברם היא גם מבטאת את קריאת השרפים ששרו את מילות הקדושה פה אחד: "וקרא זה אל זה". אופן הקריאה של השרפים הוא אמירת הלל במקהלה על ידי כת אחת וכהד חוזר על ידי כת שנייה. הקריאה השמיימית ביטאה אמת תיאולוגית עצומה, שלפיה הקב"ה הוא ההתגלמות המוחלטת של הקדושה ובשל כך גם המקור לקדושה בעולמנו. נשגבותו, נבדלותו, נוראותו והיותו נבדל מכל גשמיות מוקרא זה אל זה, תוך תיאום מלאכי נפלא.
