נתגלתה חומרה חדשה

לצד עיקרי הדין, הלכו ונצטברו ברבות השנים חומרות על גבי חומרות בהלכות הפסח. אחת הידועות שבהן היא איסור אכילת "קטניות" שבני אשכנז ורבים מבני קהילות צפון אפריקה מחמירים בה. אכן, גם לאחר הגזרה המקורית הלכו ונתגבבו עליה תילי תילים של חומרות, שרואות בכל דבר מאכל "חשש איסור קטניות" או למצער ספק ספיקא שלו.

ביטוי לכך מצוי בכתבי החיד"א, רבי חיים יוסף דוד אזולאי, שבימים אלה מלאו 300 שנה להולדתו. בשו"ת 'טוב עין', מקדיש החיד"א סימן שלם להערות על החיבור 'שו"ת בשמים ראש' שיוחס לרא"ש, רבנו אשר, אחד מגדולי הראשונים בן המאה הי"ג. רבים ראו חיבור זה כ"זיוף" – ולו למחצה לשליש ולרביע – מעשה ידי רבי שאול ברלין, 'משכיל' בסתר שנמנה עם רבני גרמניה במאה הי"ח, ש"גילה" אותו והוציאו לאור עולם.

דווקא החיד"א שנמנה עם מייסדי ענף הביבליוגרפיה ותולדות הספר העברי, מתייחס לחיבור במלוא הרצינות. הוא תוהה פה ושם על דברים שנכללו בו ורומז לביקורת על מהימנותם ("ואשמע אחריי קול רעש כי יש בספר זה קצת דברים זרים" – שם הגדולים, מערכת ספרים קכז), אך לסוף מקבל את עדות אבי המהדיר, ר' צבי, רב העיר ברלין, כי החיבור אמין.

אגב הערותיו על החיבור, מתייחס החיד"א לדברי הרמ"א, שלפיהם יש לאסור קטניות בפסח גם כאשר נתערבו בתבשיל, ומוסיף: "הרב מהר"ר יעב"ץ בספר מור וקציעה העיד שאביו הגאון מהר"ר צבי ז"ל היה מצטער מאד על חומרא זו דאתיא מינה [שנולדים הימנה] חורבא ומכשול וכו' ואמר מר אי איישר חילי אבטליניה [=אילו היה בי כוח הייתי מבטלה]… והאידנא חזה הוית [=וכעת ראיתי] בספר בשמים ראש שכתב דקטניות בפסח שרו [=מותרות] וחלילה לאסור דברים המותרים, וכל שכן מפני העניים [=שהקטניות מהוות מרכיב יסודי בתפריט מזונם], והמחמירים עתידין ליתן את הדין. זהו תורף דבריו ובתשובה זו לא חתים שמה דמארא [לא חתום שם אדוניה, רמז לכך שהחיד"א הרגיש כי יש חשש שהיא מזויפת!]".

ככל שחולפות השנים מתגלות עוד ועוד חומרות חדשות. דרך הילוכם של חכמי תורה גדולים כחיד"א צריכה ללמדנו עד כמה יש להיזהר בדברים אלה

החיד"א חולק עליו, ומוסיף, כדרכו, דברים בשבח הדבקות במנהג אבות: "אמנם באשכנז ופולין שקיבלו עליהם זה כמה מאות שנים חומרא זו שהחמירו קצת גדולי ישראל, ודאי אין להקל עליהם והמקל הוא פורץ גדר. וגם הגאון מהר"ר צבי ז"ל אשר היה מצטער [=על חומרה זו]… לא הקל חס ושלום במה שקיבלו כל הגלילות ההם וגדולי ישראל, רבים ועצומים מאד, שהיו מחזיקים בחומרא זו רק אמר 'אי איישר חילי אבטליניה'".

מכאן עובר החיד"א לבטל את דברי המבקשים לאסור גם שתיית קפה(!) בפסח, מחשש קטניות, תוך שהוא עושה שימוש מושכל בידע הרב בהוויות העולם שצבר במהלך נדודיו ברחבי העולם: "ברם מה שהיה הגאון מהר"ר אברהם ברודא [=מרבני גרמניה במחצית השנייה של המאה הי"ז] מחמיר גם בקפה שהחשיבו קטניות, לדבר זה יסלח האדון, כי הוא פרי עץ ואילן אשר בהינדיא ובמירק"א [=בהודו ובאמריקה]. וזה שנים ראיתי האילן באמשטרדם בחצר גינת ביתן, וכן היה בפיז"א [=העיר פיסה שבאיטליה], ואין להחמיר בקפה" (אגב כך קיבלנו עדות היסטורית חשובה על גידול ראווה של קפה, כ'סמל מעמד', בהולנד ובאיטליה!).

כדרכו, מבקש החיד"א ללמד זכות על האוסר: "ונראה ודאי דלא נעלם מעיני הגאון [רבי אברהם ברודא] כי הוא פרי העץ. רק משום שאינו בנמצא, ודלת העם לא ידעו ולא יבינו שהוא פרי עץ, ויבואו להקל בקטניות ממש ולפרוץ גדר שגדרו הראשונים, לכן היה מחמיר אף בקפה. ומכל מקום, אם חרכו הקפה קודם פסח, יש להקל אפילו באשכנז".

מכאן עובר החיד"א לדבר על מנהג עיר הולדתו, ירושלים, בעניין אכילת אורז בפסח. גם כאן מתגלה רגישותו החברתית המופלאה לצערם של עניים שאין ידם משגת לאכול מאכלים אחרים: "אמנם באורז נהגו בעיר הקודש ירושלים ת"ו מרבית התלמידי חכמים ויראי ה' שלא לאוכלו בפסח שהעידו דהוה עובדא [=שהיה מעשה] שביררו האורז כמה פעמים ושוב אחר שבישלוהו נמצאת חיטה ולכן נמנעו מלאוכלו. אבל אין מוחין ביד האוכלים, ובפרט כי בעיר הקודש הוא מזון העניים והתינוקות… ואני הצעיר כתבתי שם [=בחיבור "ברכי יוסף"] 'וכן נהגו שלמים וכן רבים', וכוונתי דיראי ה' נהגו כן במקומנו. אבל לא ידענו באנשי ספרד מאן נינהו [=מיהן] קהילות שאסרוהו לכל הקהל.. דלא מיבעיא [=שאין צריך לומר] לנו בני ספרד שאינן נוהגים במניעת הקטניות, ודאי זה שלא אוכלים האורז הוא חומרא, אלא אפילו לבני אשכנז ופולין, מניעת הקטניות הוא חומרא דהלכה רווחת להיתר".

כאמור, ככל שחולפות השנים מתגלות עוד ועוד חומרות חדשות. דרך הילוכם של חכמי תורה גדולים כחיד"א עשויה וצריכה ללמדנו עד כמה יש להיזהר בדברים אלה, ולו כדי שמתוך ריבוי החומרות בדברים שאינם אפילו איסורי דרבנן יבואו להקל באיסורי ביושם, כאבם וצערם של עניים ודלים – שלכולי עלמא, איסורם מן התורה הוא.